למה אין לי שעון מעורר?

אתם מכירים את זה שצריכים לשים שעון מעורר ואז לגרור את עצמכם מהמיטה בבוקר? אז אני לא

מאז שאני זוכרת את עצמי עזרתי, לחיות עזובות, לילדים עצובים, אני זוכרת פעם שהייתי צעירה בטיול בתל אביב הגדולה (אני במקור מהצפון הרחוק) ניגשתי לשיכור ששכב בצד הדרך כולו מלא דם ובקבוקי הבירה פזורים סביבו. מי שהייתה איתי כמעט התעלפה מפחד ואני פשוט ניגשתי להציע עזרה ולתת את בקבוק המים שהיה בידי. אותו שיכור הסתכל עלי בפליאה לקח את בקבוק המים ושטף את הפנים שלו מהדם. הוא הנהן לי בראשו ואמר תודה במבטא רוסי כבד. אחרי כמה דקות חברתי קראה לי ומשכה אותי משם ואנחנו המשכנו בדרכנו.

הסיפור הזה כל כך מאפיין אותי ששם החיבה שלי בבית היה סוציאלית, לא עדידי, לא דידי, סוציאלית.

כאשר סיימתי את הצבא היה לי ברור שאני הולכת לטפל ובמקרה לגמרי חבר הציעה לי ללכת ללמוד פיזיותרפיה, עד השנה השנייה ללימודים אפילו לא הבנתי מה זה אומר, אבל ידעתי שאני הולכת לטפל באנשים. וזו הייתה ועדיין המהות שלי. אני מטפלת.

לא הצלחתי להתאים למסגרת הציבורית (סיפור אחר שעוד יסופר) אז מצאתי את עצמי עצמאית ומפלסת דרך אחרת לטיפול באנשים, שנים עבדתי בלי קשר עם מטפלים אחרים, אנשים הגיעו מפה לאוזן, הקליניקה המלאה ואני המשכתי בדרך שלי. אני משחררת אנשים מכאבים.

עם השנים עשיתי עוד ועוד קורסים, הלכתי לעוד ועוד השתלמויות, פניתי לאפיקי חשיבה שונים, התמחיתי תחת דיסציפלינות אחרות וכל זה על מנת ללמוד איך משנים חשיבה, איך הופכים גוף שמתפקד פחות מאופטימלי לחזור להיות מיטבי.

אם תשאלו את המטופלים שלי מה אני עושה (מה שעשיתי אתמול) תקבלו תשובות שונות, מי מנפצת מיתוסים, למעצימה, נועזת, פותחת דלתות, מכאיבה, פסיכולוגית כאב, קוסמת, לא לפחד ולהאמין, יוצרת גשר בין כאב לנפש. הסיבה לתשובות השונות היא כי כל מטופל הוא אחר וכל אחד עובר חוויה אחרת וכל אחד מקבל משהו שונה בטיפול.

אני לא מטפלת בברכיים, כתפיים או גב, אני מטפלת באנשים.

אז אני לא צריכה שעון מעורר בבוקר, אני לא צריכה לקלף את עצמי מהמיטה, כי כל בוקר זו הזדמנות חדשה לשנות לאנשים את החיים, לראות אותם נושמים מחדש ולהתרגש איתם כאשר הם דומעים אם אנחנו נפרדים.

אין שום דבר שישווה לחיבוק בסוף כל טיפול, לאהבה שאני מרגישה בכל מפגש, כי לעשות טוב לאחרים עושה טוב דבר ראשון לעצמך.

מוזמנים לעקוב אחרי גם בפייסבוק

21