לייק לקצב

מדוע זה כשאני כותבת טור חד משמעי – יש מלא לייקים, אבל כשאני פונה לקצב בשמו הפרטי מ-שה (במלעיל) – הרייטינג צונח

בחורה עם מחשב נייד

יש טורים שאני כותבת, שמייד מתמלאים לייקים ותגובות ככוכבים שבשמים וכחול שעל שפת הים. מאות לייקים ולעיתים גם הרבה תגובות מילוליות. זה קורה תוך יום-יומיים. אלה בדרך כלל טורים שיש בהם משהו מאוד חד משמעי. בדרך כלל ביקורת ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים. זה יכול להיות גם טור חיובי כמו ביקורת טובה על הצגה. מה שמשותף לטורים האהודים הללו הוא שאין שם צל של התלבטות. הכל חד כתער. והנה כתבתי טור, שלדעתי היה חד משמעי לא פחות – עם עצה לקצב. בטור ניסיתי להבין את מעשיו, קראתי לו להפנים מה עולל ולהביע חרטה. הפעם, זרם הלייקים לא היה גדול. כאילו אנשים רעדו שם על המקלדת, לא היו מסוגלים "לאהוב" את הטור הזה.

כל זה למה? הבוקר כשפקחתי את עיניי –  הבנתי: התייחסתי למשה קצב בטור הזה שכתבתי  כאל אדם. בשר ודם. לא מפלצת, לא חייזר – אדם. פניתי אליו בשמו הפרטי משה. לא מ. קצב. לא "האיש הזה" אלא פשוט משה. לו הייתי יכולה להכניס הטעמה הייתי עושה את זה במלעיל, כשההטעמה היא על ההברה הראשונה: מ-שה. כמו שקראו לו כילד בשכונה. זה מה שהוא: אדם. הוא גדל בחברה נורמטיבית גבירותי ורבותי. הוא עבר מסלול מואץ של קריירה, היתה לו עדת מעריצים, הוא התחתן ועשה ילדים, היתה לו קרן פנסייה, תלוש משכורת, בקיצור – אדם. והאדם הזה היה כעין דוקטור ג'ייקל ומיסטר הייד. לציבור הוא הראה פנים כביכול סובלניות, מתונות, דיבר בטון רך (איכסה…), אבל הפנים האחרות שלו היו שונות מאוד. מעוותות, פנים של טורף. אדם-טורף. יום יום הוא שיחר לטרפו בדמות בחורות חסרות ישע שהיו תלויות בו כעובדות שלו. דוקטור ג'ייקל בחליפה מחוייטת ומפלצת טורפת – מיסטר הייד, שניהם בתוך אדם אחד, איש נורמטיבי שהילך בינינו. כמוהו, כך גם אנסים רבים אחרים. אין להם קרניים. תשכחו מזה. אולי הייתם רוצים שיהיו. היה לכם יותר נוח לעכל את הסיפור הזה – אבל אין להם.

הנטיה הטבעית שלנו היא למחוק את העובדה הזו שהוא אדם כמונו. להדחיק את זה עמוק עמוק. עושים לו דה-הומניזציה. אנחנו עדים עכשיו להמון הומור שחור. המון בדיחות. פרץ של עליזות אינסופית לנפילת המפלצת. אין מה לעלוץ: הוא אחד משלנו. הוא גדל פה בינינו, הוא הסיפטום למחלה חברתית. מחלה שיש לטפל בה ולעקור אותה מהשורש. מחלה של חוסר כבוד לשונה מאיתנו, לחלש מאיתנו, גברים כלפי נשים, הרוב כלפי המיעוט, אנשים כלפי בעלי חיים – אלה אנחנו רבותי. משה קצב אינו מפלצת, הוא מראה אכזרית שלנו, של החברה שלנו. הוא החלק האפל שלנו. של החברה הישראלית. הוא היה נשיא שלנו – אנחנו, לפחות באופן מטפורי – בחרנו בו לנו כמנהיג. שנתבייש בזה כולנו.

קשה לעיכול? קשה לעשות לייק .נכון?

אני פונה לקצב בשם מ-שה במלעיל, בטור אני קוראת לו לעזוב את סמלי הדת ולהפנים שהוא אומנם אדם. לא נרקיסיסט חסר תקומה. אלא אדם שמעד מעידה איומה וקשה ובזמן שישלם את חובו לחברה על המעידה או יותר נכון רצף המעידות המזעזע שלו – שיחשוב ויהרהר, ואולי והלוואי ותכנס בו התבונה והחמלה ויבין את הזוועות שביצע. והלוואי שיתהפך על משכבו בלילות ויחוש את הכאב של קורבנותיות. יבין לעומק את הסבל שהוא גרם.

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.