לא באמת משנה מהן העובדות, אלא מהו הסיפור שאתה מספר לעצמך

ילד חמוד עם זיק של שובבות בעיניים וחוש דמיון מפותח סיפר לנו בכיתה על גנב שפרץ לביתו באמצע הלילה, בזמן שההורים ישנו הוא היה היחיד שהתעורר, נלחם בפורץ וגירש אותו מהבית. עשיתי חישוב שהילד היה בן שנתיים בתקופה המדוברת, ואין בכלל ספק לגבי אמיתות הסיפור, או היעדרה, מאידך אם זה הזיכרון שיש לו מגיל שנתיים, מי אני שאקלקל לו סיפור של גבורה ואומץ לב?

מה עושות האריות בלילות?

בגיל 5 הייתי הרבה פחות אמיצה, ובלילה, במיטה הקטנה בחדר הראשון בקצה בית הילדים, כשהראש מסובב אל הקיר בהוראת מטפלת ההשכבה, הייתי מדמיינת את האריה שיטרוף אותי, וכך גם את כל שאר ילדי הגן הישנים, אז עשיתי את עצמי מתה, כי אריות לא מתפשרים על בשר של ילדים מתים. בכל ערב היה הורה תורן השכבה שהיה מקריא לנו סיפור לפני השינה. חלק מהאבות היו נרדמים בישיבה באמצע הסיפור, במיוחד אבא אחד שבכל השכבה היה נרדם על הכיסא, ומיד בתום סדרת פיהוקים שקע בשינה עמוקה ואיתה מסכת נחירות מחרישות אוזניים. לנחירות היה צליל מאוד דומה לאריה שואג.

באופן לא לגמרי מפתיע, המרחק של זמן ומקום לא מקהה את עוצמת החוויות, ולא את הזיכרון הרגשי. בדומה לתהליכי החתמה של בעלי חיים בטבע, כמו למשל אפרוחי האווז שנצמדים לדמות הראשונה שהם פוגשים מיד אחרי בקיעתם מהביצה, הנפש האנושית מוחתמת בחוויות הילדות המוקדמת שהן עמוקות וחזקות יותר מרוב האירועים שיקרו בהמשך החיים.

במבנה המוארך של גן הילדים היו 5 חדרי שינה, כיתת לימוד, מתחם משחקים שכלל בעיקר קוביות עץ גדולות, מטבחון וחדר אוכל, חדר אמבטיה משותף לבנות ולבנים כי רק בכיתה א' היה מותר להתקלח בנות לחוד בנים לחוד, וחדר מטפלת, או כמו שקוראים לזה בימינו חדר ארונות. המיטה שלי, כאמור בחדר הראשון, הייתה ממוקמת בעמדת תצפית נוחה לתהלוכת ההורים שבאו לתת חיבוק ונשיקה לפני השינה. לפי כובד הצעדים וצליל קרקוש הנעליים כבר ידעתי לזהות מי ההורה שנכנס או יוצא מהגן. לילות ארוכים נשארתי ערה עד מאוחר, מחכה בחרדה לאבא שיחזור מהנסיעות הארוכות במשאית הסקניה האפורה הישנה מהעיר הגדולה. היו מעמיסים על המשאית תוצרת חקלאית, ואבא היה מוביל אותה לאן שצריך, פעם לבית האריזה ופעם אחרת למשחטה, ובימים ההם הכבישים מהנגב למרכז והצפון היו צרים ומשובשים מאוד.

הפחד שיקרה לו אסון בדרך חזרה לקיבוץ בכבישים חשוכים אחרי יום ארוך בדרכים, והמחשבה ההזויה על האפשרות שאחיי ואני נישאר יתומים מאבא החרידו אותי עד כדי שיתוק.

10636288_10152741559147148_4733924323815105735_n

לכל הילדים בגן, אימא או אבא או שניהם היו מגיעים אחרי ארוחת הערב של ההורים בחדר האוכל, וארוחת הערב של הילדים בגן, באו כולם לספר לילד הפרטי סיפור לפני השינה, לכסות, לנשק ולברך בלילה טוב. לי אף פעם לא סיפרו סיפור שהיה רק שלי, שהיה מיועד רק אלי, בגלל זה התלבשתי על הסיפורים של שכניי לחדר. אימא הייתה מגיעה לביקור חטוף בגן ומיד מתנצלת שהיא צריכה להספיק גם להשכבות של שני אחי הגדולים. אבא כמעט תמיד חזר מהעבודה אחרי שעת ההשכבה. לא חשוב באיזה שעה היה חוזר, עייף מאובק ומיוזע, מעולם לא דילג על סבב הלילה טוב, ראשית אצלי בגן, עבור אצל אחותי כיתה אחת מעלי, וסוף הסבב אצל אחי הגדול.

אבא הלך מאיתנו לפני 13 שנה, אימא שלוש שנים אחריו, ואחותי הגדולה נפרדה מהחיים לפני 5 שנים, בגיל צעיר מדי ובנסיבות כואבות מדי. אחרי מותה של אימא הוזמנו לפגישה עם הנהלת הקיבוץ, אבל אני לא באתי, כי ידעתי שאת הכאב של מה שעומד להתרחש בפגישה לא אהיה מסוגלת להכיל. "יש לכם חודש לפנות את הבית של ההורים" אמרה בקרירות אופיינית מזכירת הקיבוץ לאחים שלי, שהיו עדיין שרויים באבל והלם מהמצב הלא מוכר שנחת עלינו.

רק בשביל לשתול בבלוג את הביצוע השמיימי הזה כתבתי פוסט שלם

חודש אחד בו נדרשנו לפנות חיים שלמים, לחלק בינינו את האלבומים, התמונות, השקופיות ומקרן השקופיות של אבא שליווה אותנו בימי ההולדת ובחגים המשפחתיים, בעיקר השקופיות שיוסי אחי הבכור צילם בתעלת סואץ כשהיה נגן חצוצרה טרי בלהקת פיקוד דרום במלחמת יום הכיפורים ואף פעם לא נמאס לנו לצפות בהן, חודש שבו נאלצנו להיכנס לנבכי החיים האינטימיים של ההורים שלנו שהסתתרו בארונות הבגדים ובמגירות התחתונים, ניהלנו משאים ומתנים לגבי חלוקת הבובות הקטנות של אימא בין הנכדות, וגם גילינו מצבור של קניות לא חיוניות שאימא ביצעה דרך עסקה טובה, מה שהתברר כעסקאות ממש גרועות.

dad

את הבלוג הזה פתחתי כבר די מזמן, לפני כמה שנים, פעמיים לפחות כתבתי תוכן אפילו שניים, אבל הם נשארו בחדר העריכה ולא עלו לאוויר.

היום אני נמצאת במקום שהוא הכי רחוק מהבית, גיאוגרפית, משפחתית, חברתית, תרבותית, ובאופן בלתי נמנע גם כרונולוגית, כי זה טבעו של הזמן, שהוא תמיד מתקדם קדימה. וככל שאני הולכת ומתרחקת אני מגלה כי ההחתמה של הנפש לא משתנה ולא מתקהה, עבר והווה מתערבבים להם במערבולת של רגשות וזיכרונות, בשורות מעציבות על פטירתם של הורים של בני כיתתי בקיבוץ מעוררות מחדש את הפצע של כאב הפרידה, כשמעת לעת אני מזכירה לעצמי בנחמה טיפשית כי לעולם לא אאבד שוב אבא או אימא.

זה לא פוסט עצוב, ולא מתחשבן, גם לא מתקרבן

אבל זה הטקסט שיצא לי בלי לתכנן. עוד לא חשבתי לאיזה כיוון אם בכלל אני רוצה לקחת את הפוסטים הבאים, אם כי אני די משוכנעת שזה לא יהיה מסע של נקמה או רטינה או טינה וגם לא פינת ליטוף של אגו עטוף ברחמים עצמיים, כפי שכבר כתבתי מזמן מזמן בתיאור הבלוג.

נשתמע, יעל