לאן את חושבת שאת הולכת?

סיפור שזור בסיפור.
ילדה בת שמונה ואישה שאז עוד היתה במקום שלא חשבה שתצא ממנו.

"בא' חנוכה מדליקים הנרות משמאל לימין או מימין לשמאל?" הוא כמעט אכל את המיקרופון כששאל באינטונציה של אבשלום קור בהנחיית חידון התנ"ך העולמי.

זכרתי כל פרט בחדר את החנוכיה הגדולה שעמדה מוגבהת על במה מאולתרת מקוביות עץ מאולם הספורט.

את אמא שלי עומדת מתבוננת בי בעיניים מצפות.

את הספסלים הפשוטים עליהם ישבו חברי לכיתה.

את רפאל שעמד מימיני והיה רחוק מלהיות מלאך ששומר.

את רחמים השרת שנכנס ויצא בשיקשוק מפתחות, לא עושה משהו ספציפי, פשוט הולך וחוזר, פותח וסוגר, יוצא ובא. כיאה לשרת בית הספר המבצע תצוגת תכלית לקהל.

את אודליה. בת 9 וכמעט וחצי שהגיעה לשלישיית הגמר בתחרות הנחשקת: "חידון חנוכה לכיתות ד" בבית הספר הממ"ד ישורון בפרדס חנה.

"עוד 10 שניות" הכריז "אבשלום" ואני כל כך רציתי פיפי.

כבר יותר משעה שאנחנו עומדים שם בשורה כמעט מבלי ניע ועונים על שאלות בחסות קיצור שולחן ערוך שכל קשר בינו ובין קיצור רחוק מהאמת.

"הולך ומוסיף…" לחשה מישהי בקהל לרעותה והוסהתה.

"אפשר רגע ללכת להתפנות בבקשה?" אמרתי ועוררתי גל גיחוכים ומבט זועף מאמא שלי.

"תכף מסתיים, רק עוד כמה שאלות", אמר אבשלום וחזר על השאלה שלי מלפני דקה.

ואני הסמקתי ממש ולא הצלחתי לחשוב. היה לי חם ורציתי לבכות.

והסתכלתי על כמות האנשים שאני צריכה לעבור מהמקום בו אני עומדת ועד לדלת שתיקח אותי החוצה לשירותים ויצאתי מהשורה ועוד לפני שהגעתי לדלת של הכניסה לאולם בית הספר הממ"ד ישורון, ברח לי פיפי.

מול עשרות עיניים, שתי להבות מרצדות על במה מאולתרת, בחליפה לבנה שנתפרה במיוחד עבור הזכיה בחידון ונעלי ספורט ריבוק גדולות עליי במידה וחצי שהתעקשתי לנעול כי קיבלתי אותן מדוד ויקטור שהגיע לביקור מצרפת.

ברח לי פיפי.

שנאתי את כולם ורק רציתי ללכת משם.

 

זו התשובה ( בית הלל ) צילום: גוגל

 

שמעתי את האבשלום מכריז על רפאל כזוכה ואת מחיאות הכפיים של כולם כשקיבל את הפרס: "קיצור שולחן ערוך" מהודר.

 

ואני שאלתי את אבא שלי כשהגענו הביתה ( כי אמא שלי לא דיברה איתי כל הדרך וגם קצת אחרי ) מה שווה כל התורה הזאת אם לא מתייחסים לילדים? ואם לא אכפת לאף אחד ממני…

7 שנים לאחר מכן, כבר תיכוניסטית למודת הלכה מבלי מעשה מרצונה וללא בחירה חופשית, תגמל בליבי ההחלטה כי איני מגיעה יותר לתפילות הבוקר בבית הספר.

כשהמורה שלמה ישאל ב 7:50 למה איחרתי ולא ימתין לתשובה לפני שיעבור לשאלה הבאה, התפללת כבר?

אשיב לו: לא, שיתחזק בי פעם אחר פעם. דווקא כשהוא ינסה למצוא איזו השלמה לתשובה שלי שתשתיק אצלו את המחשבה כי הוא שותף חטא: "התפללת בבית? את תתפללי יותר מאוחר? תכנסי עכשיו תשלימי לפחות ברכות השחר ושמונה עשרה נו…"

לא! אמשיך לדבוק בתשובתי ואחרי כמה לאווים כאלה הוא יכעס, ויקשה קושיות כלא מבין: "מה זאת אומרת!!!" ואני אגיד לו: " המורה, אלוהים לא פקיד בביטוח לאומי ולא בדואר. אין לו שעות קבלה ואני יכולה לפנות אליו מתי שאני רוצה." כשכל מה שיצא לו מהפה היה תיקון לדברים שלי: "אלוקים! אל תשאי שמו לשווא" אז המשכתי: "אני גם לא מבינה חצי מהארמית ואני סתם עושה עם השפתיים ולא נראה לי שלזה אלו. קים התכוון"

המורה שלמה היה אדום, ידעתי שפניו רותחים עכשיו כמו שהיו פניי באותו חידון חנוכה מטופש והבנתי אותו. לא חיפשתי להרגיז רק לקבל תשובה.

"את מחפשת להרגיז? להיות חכמה יותר מהסנהדרין וחכמי הדור יחד?"

רציתי להגיד לו שהוא רק מחזק את הטענה שלי שאת התפילות חיברו בני האדם, בשפתם ובבקשה של מה שהיה נכון אז. אז למה שלא אחבר לי משלי…? אבל שתקתי.

הרגשתי שאמרתי מספיק ואת שלי קיבלתי.

לא פטור מתפילה, אלא היתר שנתתי לעצמי להמשיך ולשאול את עצמי ולא אותם ולעשות ולקיים מתוך הבנה ואהבה, וסימכתי לי את הנאמר במסכת ברכות:

"…לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה"

בדצמבר 99 בשעה 5:30 בבוקר לקחתי תיק ויצאתי מהבית.

היא שאלה: "לאן את חושבת שאת הולכת?" ואני השבתי: "להתגייס" בת 18 וכמעט  וחצי הייתי ולא אבוא שם שוב באותו השביל שנים רבות.

*****

בדצמבר 2017 בשעה 10:00 הקשבתי לה מדברת. אישה אחרת.

על בית שאינו אלא מבנה, על נפש מיוסרת על שאינה במקומה.

על תא משפחתי שיצרה איתו בכוחה של אמונה והוא כולל 7 ילדים.

על הלכה ממנה הלכה.

על תורה שנעזבה כי עכשיו הגיע תורה.

על ערבי שבת בודדים, על השלכות ודמעות.

על אומץ שצימחה, על צמיחה אמיצה.

שלה.

על יופיה שהוסתר בשכבות ושתיקה.

על אישה שתוקה שאינה במקומה.

אשת חיל מצאתי

היא תלמד על בשרה את מסכת "נידוי" הלכה למעשה.

תבחר בחיים כי אחרת פשוט תמות.

היא תמנה את יתרונותיה ותכונותיה המופלאות לעצמה עוד פעמים רבות עד שתעז לומר אותן בקול, והרי עצם המחשבה איננה צנועה.

כשתסביר את השם "מאישה שתוקה לאישה נוכחת" כשהיא עוטה מעיל ארוך מרשים, מגפיים וטבעות שמדויקים לנוכחת שהיא, יתנגן בראשי המזמור "אשת חיל" שתמיד הרגיש לי שהוא כולו הלל ושבח לאישה שמחכה להערכה בסוף השבוע והרי אין מופלאה ממנה בכל ימות השנה, איתנה ניצבת נוכח המציאות ולא מחפשת לחם עצלות, אלא זה הבא בעבודה קשה.

וחושבת על כמות הפעמים ששמעתי חלקי סיפורה וראיתי אותה ואהבתי אותה עוד מאז.

ושמעתי אותה שם, שמעתי את הכוח שלה לשבר חומות.

שתינו עזבנו את המקום אליו נולדנו, למען לידתנו את עצמנו.

שתינו הבטנו קדימה, אולי מהחשש שלנו לההפך לנציב מלח אם נביט אחור.

היא אמא לילדים בגיל שלי והיא מרגישה לי כאמא המסוגלת להבין אותי בשפת קודש או חול.

יקרה לי

וככל שהקשבתי לה רק רציתי עוד, לומר לה ולכל הקהל הקדוש הזה כי הסיפור שלה אינו מלמד רק עליה אלא על כולנו.

אינו מלמד רק על תורה וחזרה בשאלה.

הןא מלמד תשובה.

הוא מלמד גילוי של יופי חיצוני המגיע מבירא עמיקתא.

והחודש והתאריך והדיוק,

יש שיאמרו סגירת מעגל.

ואני אומרת לא סוגרת, פותחת.

למעגל הזה נכנסים ויוצאים, הולכים ובאים בתזמון מושלם אלה המדויקים לי בהיותם.

כמו "אבשלום" שביקש ללמדני איפוק והתאפקות ושלפעמים אנשים מאבדים את עצמם בשם התחרות.

כמו שלמה המורה שרק תיקן אותי להגות "אלוקים" והצית בי את אש התמיד, רגע מחונן בזמן הווה לעתיד.

כמו בת שבע שלי.

כמו הילדה, הנערה, האישה שארזה תיק אז ואורזת עד היום.

את אותם הדברים מניחה מסודר בתיקה: חיוך, אמונה ותפילה שתכתוב בעצמה. 

******

ממליצה בחום ובאור הנרות על הרצאתה המרתקת ומעוררת ההשראה של בת שבע "מאישה שתוקה לאישה נוכחת" ועל מפגשי הסטיילינג המרגשים והכל כך אחרים שהיא מקיימת בתבונתה.

לינק לפייסבוק של בת שבע: https://www.facebook.com/adomjewelry

 

מדהימה

 

 

 

אודליה בקרסקי
מנקה,מכבסת,מקפלת,מבשלת, עובדת,טסה,חוזרת,שלמה,מתפרקת, מתפקדת,משתדלת,מאכילה,אוכלת (גם סרטים),רצה,באה.אמא לארבעה שחושבת מחשבות טובות (אחרת פשוט אשתגע