כשפוקימון גו ילך לבית הספר

מה הסיפור של האפליקציה שמשגעת את העולם ומה יהיה כשהילדים יחזרו עם פוקימון גו לבתי הספר? השנקל שלי על הטרנד העולמי האדיר של הקיץ

בדרך כלל אני לא מתלהבת ממשחקים לטלפון. אם יש לי עודף זמן תוכלו למצוא אותי גולשת בפייסבוק, קוראת בלוגים, מטיילת באינסטגרם או הולכת לאיבוד בפינטרסט. אבל משחקים אף פעם לא היו הקטע שלי.

אז מה נשתנה הפוקימון גו מכל המשחקים?

יש כאן משהו חדשני. במקום לקחת אותנו למציאות מדומה, מציאות אלטרנטיבית המתקיימת במקביל לזו שלנו, ולהזמין אותנו להיכנס אליה ולשחק בתוכה, הפוקימון גו הופך את המציאות עצמה למרחב משחקי. קוראים לזה מציאות רבודה (Augmented reality). 

עשו את זה קודם, לפניו. באפליקציית הקטלוג של איקאה יכולתם לבחור רהיט ו"להלביש" אותו על החדר שלכם כדי לראות איך הוא ישתלב. בחנויות בגדים דיגיטליות אפשר "למדוד" בגדים ולראות איך הם ייראו כשתלבשו אותם. ויש גם שימושים צבאיים, רפואיים ותעשייתיים.

אבל רוב השימושים האלה התכוונו להקל עלינו את ההישארות בבית או במשרד ולחסוך לנו זמן ויציאה מהשגרה. הפוקימון גו עושה בדיוק את ההיפך: המשחק מכריח אתכם לעזוב את הבית ולצאת לשוטט בשכונה, בעיר, בסביבה הקרובה והרחוקה.  

המטרה פשוטה: לאסוף כמה שיותר פוקימונים. עם הורדת המשחק תתבקשו לעצב לעצמכם דמות של מאמנ/ת פוקימונים, לבחור כינוי ו-זהו. אתם על המפה.

pokemongo

עכשיו כל מה שצריך זה לצאת מהבית ולהתחיל לחפש. כשמופיע פוקימון על המפה אתם לוחצים עליו, נפתחת המצלמה של הטלפון ואתם אמורים לזרוק עליו את הפוכדור וללכוד אותו.

pokemongo1

במקומות מסוימים יש אתרים שנקראים Pokestops שבהם אפשר לאסוף פוכדורים, ביצי פוקימון וכל מיני אביזרים ובונוסים. צריך להגיע ממש עד אליהם כדי לאסוף את המתנות, אחרת מופיעה אזהרה שאתם רחוקים מדי.

pokemongo2

ויש גם Gyms – מכונים לאימון פוקימונים, שבהם תוכלו להילחם נגד מאמני פוקימונים אחרים. למכונים אפשר להיכנס רק אחרי שהגעתם לדרגה מסוימת על ידי איסוף פוקימונים שונים.

pokemongo4

אם תשיגו ביצת פוקימון, אגב, זוהי רק ההתחלה. כדי שהיא תבקע צריך ללכת 2 עד 5 קילומטרים! (תלוי בסוג הביצה) ואי אפשר לרמות על ידי נסיעה במכונית. האפליקציה יודעת אם "הלכתם" מהר מדי ומפסיקה לספור את הקילומטרים.

האמת, בגילי המופלג זה קצת מביך להסתובב לבד ולחפש פוקימונים, אז אני משתדלת לצאת עם הילדים, או למלמל משהו על זה שאני אוספת חומר כדי לכתוב על זה פוסט. תכלס, זה פשוט כיף אדיר.

pokemongo7

גילי בר-הילל כתבה בבלוג שלה על קוריוזים שאירעו ברחבי העולם למשתמשי המשחק, ובדף הפייסבוק פוליטיקלי קוראת נכתב על הסוגיות המגדריות והמגזריות שהמשחק מציף. אני נוטה לחשוב שאחרי ההלם הראשוני שיעורר המון טיעוני נגד (כמו אלה שהוצגו בכתבה המבאסת הזאת בערוץ 2), לסוג המשחק הזה עוד תהיה השפעה חיובית ביותר על החיים של כולנו, מכיוונים שאנחנו עדיין לא מסוגלים לדמיין בכלל.

ומה יקרה אחרי החופש הגדול?

המוני חיילים נצפו בשבוע שעבר מסתובבים בבסיסים בחיפוש אחרי פוקימונים, עם מצלמות פתוחות וחוסר ריכוז כללי. לצה"ל לקח כמה ימים להבין שיש בעיה. ביחידה של הבן שלי הודיעו שאסור יותר לשחק בתחומי הבסיס, בפקודה! והשאלה המתבקשת היא: מה יקרה בבתי הספר ב-1 בספטמבר? כמה זמן ייקח לנפתלי בנט ולאנשי משרדו להבין שיש פה בעיה?

עד עכשיו ברוב בתי הספר היתה העלמת עין ביחס לטלפונים. מרבית המורים, בעיקר בחטיבות ובתיכונים, בחרו לא להתעסק עם איסוף ניידים בתחילת שיעור. היתה הסכמה שבשתיקה שכל עוד התלמידים משחקים או מתעסקים בסנפצ'ט שלהם בשקט מתחת לשולחן ולא מפריעים לאחרים, המורה לא מעירה על טלפונים. אבל מה יהיה עכשיו כשפתאום יעמוד פיקצ'ו בפינה השמאלית של הלוח וארבעים ילדים יקפצו בבת אחת כדי לתפוס אותו? מה תעשה מורה כשבחצר יסתובב פוקימון נדיר וכולם פתאום יבקשו לצאת לשירותים באותו זמן?

אנשי חינוך בעולם כבר התחילו לחשוב איך אפשר לשלב את הפוקימון גו בלמידה (על פי הכלל הידוע: If you can't beat them, join them). לא יודעת אם זה יעבוד. ילדים לא אוהבים שהופכים את המשחקים שלהם ל"חינוכיים".

מה שכן, יש לי הרגשה שיותר ילדים יבקשו השנה ללכת ברגל לבית הספר וכדאי לקחת בחשבון שהדרך לשם תיקח להם כפול זמן…

pokemongo6

ובואו נודה, כשמה שמחכה להם בתוך גדרות בית הספר זה ישיבה פסיבית, למידה פרונטלית וחוסר בחירה מוחלט בנוגע לכמעט כל מה שקורה מסביבם, לא פלא שהם יעדיפו לחלום על פוקימונים. הנה סרטון סאטירי מעולה(!!!) שנתקלתי בו השבוע, שעושה צחוק מסרטוני הפרסומת שמשרד החינוך מפיץ בזמן האחרון. איך אומרים? אם הבדיחה לא היתה על חשבוננו, זה היה מצחיק:

[youtube _VGr5-wvPWQ nolink]

עקבו אחרי וקבלו את כל הפוסטים לפני כולם למייל שלכם

מוזמנים גם לבלוג הכתיבה שלי מילים שענת ולבלוג אמא רצה

 

ענת שפירא-לביא
כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה, מדרש עשרת הדיברות ו-להתחיל לרוץ. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (anatshapiralavi.com) ובלוג על ריצה (momisrunning.com)