כנס הצילום השנתי שמארגן בית הספר גליץ מקבץ לאחר צהריים אינטנסיבי הרצאות של טובי הצלמים מהארץ ומחו"ל. יחד עם יריד צילום שוקק, זהו האירוע המרכזי של קהילת הצילום הישראלית ומגיעים אליו כ-2500 צלמים. בין המרצים השנה פגשנו את אבישג שאר-ישוב שבגיל 26 חתומה על כמה מצילומי העיתונות הטובים ביותר שצולמו כאן, ועוסקת גם בצילום של קהילות אלטרנטיביות בארץ.
המרצה הבא הוא הצלם ומדריך המסעות עודד וגנשטיין אשר מציע לנו לא לצלם מרחוק עם עדשת זום, אלא להתיידד ולהכיר. לדבריו כל אחד יכול לצלם אנשים, אם יהיה מוכן להתקרב, להשקיע במצולם ולא בציוד הצילום, ותמיד לתת משהו בתמורה.
גבריאל בהרליה הוא צלם פורטרטים שיודע להוציא סיפור מהמצולם. ללא הכשרה בצילום הפך לאסיסטנט אצל הלמוט ניוטון הנודע, קיבל השראה ופיתח את הסגנון הייחודי לו. בהרליה הוא אחד הצלמים המעניינים הפועלים כיום, וכל פורטרט שלו הוא יצירה בפני עצמה.
ורדי כהנא אף היא צלמת פורטרטים מצוינת שצילומיה מוכרים מהעיתונות. בשנים האחרונות חברה לעמותת עין מציון – עמותה המשגרת רופאי עיניים בכירים לפינות רחוקות בעולם השלישי כדי להציל את מאור עיניהם של תושביהן על ידי ניתוחים שאצלנו נחשבים בסיסיים. הם מקימים בתי חולים שדה, ממיינים חולים, מנתחים ומכשירים צוותים מקומיים. ניתוחים אילו משנים ללא הכר את חייהם של האנשים שהתעוורו מקטרקט ומחלות עיניים שונות, שאצלנו נחשבות למקרים קלים. את אותם חולים מתעדת כהנא לפני הניתוח, בתור ובהכנה לניתוח וגם אחרי, בתמונות מכמירות לב.
כל אלה היו רק חימום לג׳ימי נלסון, פצצת אנרגיה מטורפת. נלסון חושף את חייו על קצה המזלג – בגיל 16 איבד את כל שערו כתוצאה מלחץ ומתרופה שקיבל לדלקת בפנימייה בה שהה, מאז חש שאינו אותו אדם, ובגיל יצא למסע גילוי עצמי בטיבט. מאז הפך לצלם מקצועי, אשר תשוקתו היא אנשי השבטים הנידחים בעולם. ללא שפה משותפת, אך עם הרבה סבלנות וכבוד נלסון מצליח לרכוש את אמונם, ולהזמין אותם להצטלם בסצנות עוצרות נשימה. חודש שלם חיפש את הצ'וצקים הנוודים בערבות הקפואות של סיביר, נוסע עם מדריך על טנק סובייטי עתיק, וכאשר מצא אותם סוף סוף, היה קר מכדי לצלם, ורק לאחר שחי איתם במשך שבועיים נוצרו התנאים לצילום הזה:
הקשר שהוא יוצר מאפשר לו לבקש ממונגולים לטפס איתו לראש ההר עם בזי הצייד שלהם, שלושה בקרים ברצף עד שהשמש יוצאת, או מצ'יף אפריקאי לעמוד בסבלנות ליד המפל עד שיסיים לצלם. תמונותיו גורמות לנו להתרגש מהגיוון האנושי, להתפעם מהאצילות והכבוד של אותם אנשים, שחיים כאחד עם הטבע במקומות הרחוקים ביותר שיש. מרגש היה לראות שנלסון, שמצלם בטכניקה מסורתית במצלמה בפורמט גדול, חוזר עם הצילומים והספרים כדי לתת אותם למצולמים שלו, ולכבד את הנתינה שלהם.
לסיום האירוע הוענק למיכה ברעם אות הוקרה מטעם קהילת הצילום הישראלית. בגיל 86, עם הישגים רבים מאחוריו ותמונות שהפכו לחלק מהמורשת המצולמת שלנו, אין ספק שהוא ראוי לכך.
