כולנו אמא אחת

בחורה עם מחשב נייד

הפוסט הזה נכתב ממעמקים.

ביום הזה, אני חושבת על כל האמהות שאיבדו את ילדיהן. מנסה להבין איך ממשיכים לחיות אחרי אובדן כזה. והבטן כואבת.
עברתי משברים בחיי, איבדתי אנשים קרובים אליי, קמתי ממקומות נמוכים, ועדיין לא חושבת שאני יכולה לגעת במקום הזה. במקום הזה של אמא שמאבדת את פרי בטנה.
נכון, אני מאוד מאוד מאמינה בכוחות פנימיים, ואני מאוד מאוד מאמינה בחופש הבחירה, ואני מאוד מאוד מאמינה שכל משבר הוא גם הזדמנות.
כשזה נוגע לאובדן של ילד, אני מודה ומתוודה שכשאני חושבת על האמהות האלה, הכל מתערבב לי, והכל מתבלבל.
אני יודעת שיש הרבה אמהות, אמיצות, גדולות מהחיים, שמצליחות להמשיך לחיות, לנשום, לחייך, ולבחור בחיים, גם אחרי שאיבדו את הילד או הילדה שלהן.
מכירה מקרוב נשים כאלו. שברגע אחד, עולמן חרב עליהן, ובכל זאת בחרו בחיים. מצאו את הכוחות להמשיך. והן חיות בקרבנו, ולא תמיד אנחנו יודעות את הסיפור שלהן כשאנחנו פוגשות אותן.

ביום זה, אני מצדיעה להן. השכול שלהן, הכאב הבלתי נתפס,והבחירה שלהן בחיים, הם סמל לתעצומות נפש ולכוחות אדירים שנמצאים עמוק בתוך כל אישה באשר היא.

כשחושבים על הכאב והאובדן שלהן, כל המכשולים, כל האתגרים שהחיים מזמנים לנו, כל הקיטורים, הכל הכל מתגמד, נעשה זניח וקטן, ואז את יודעת, שאפשר להתגבר על הכל. שבטוח יש לך את הכוח.
חפשי אותו בפנים, תמצאי אותו, כי יש אתגרים יותר גדולים, אכזריים, שנשים הצליחו לקום מהם ולהמשיך.

אנחנו האמהות, כולנו אמא אחת גדולה. כולנו מבינות את הקשר הזה של אמא לילד שלה, שנוצר וחי בתוכה תשעה חודשים, ויצא ממנה אל העולם.
לא חושבת שיש קשר שהוא יותר חזק, פיזי, ריגשי גדול מזה.

מה שחשוב לדעתי הוא לזכור, שהחיים שבירים, הפכפכים , מפתיעים, ויפים כאחד, והם ניתנו לנו במתנה. וכדאי לנו לחיות אותם באהבה. אין לנו יכולת שליטה על שום דבר! כל שליטה היא אשלייה. כדי להבין את זה , לא צריך יותר מלחשוב למה קיים היום הזה. יום הזכרון. לחשוב על אותן אמהות שאולי חשבו שיש להן שליטה על משהו, וברגע אחד , אכזרי, הבינו שאין להן שליטה על כלום. וזה לא הן ואנחנו. זה נוגע לכולנו, כי אנחנו אחת. אמא אחת גדולה, ואסור לנו לשכוח זאת.

ופשוט לחיות. ולהודות על מה שיש. כאן ועכשיו.

 

loose 1