כביש 60

בחורה עם מחשב נייד

ליטל (קוזר) ידין, נשואה לנריה ואמא של תמרה. ירושלמית, עוסקת בניהול אתרים ותוכן. כותבת לנפש, לפעמים גם לשאר

זו כנראה התחושה הנשית הכי פופולארית שיש: התחושה שאת חייבת 'לעשות עם זה משהו'. שמשהו צריך לקרות, שלא יכול להיות שאף אחד אחר לא רואה, שאי אפשר – פשוט אי אפשר – להמשיך ככה.

נכון, זה קורה לנו הרבה, אבל הפעם אני לא מדברת על תחושת הנמרצות שממלאת אותנו החל מפעם בשבוע (אצל היזמיות שבינינו) ועד לפעמיים בשנה אצל היזמיות-פחות (בחגים ולפני פסח). לא – 'חייבת לסדר את הבלגן בארונות האלו' או 'מחר אני מדברת עם המנהל הזה', אלא משהו גדול באמת. אירוע דרמטי – טרגי או מעורר – שיוצר אצלנו תנועה מחודשת בלב.

ואצלי זה קרה לא מזמן, ביום שבו התבשרנו על מותו הפתאומי בתאונת דרכים של יוס עמיחי ז"ל, ועצב גדול ירד. מאז המחשבות לא עוזבות: איך אפשר להיפרד ככה מאדם כל כך צעיר וחי? איך אפשר לחשוב על אישה הרה ושתי בנות מתוקות שיילכו מעכשיו בעולם כשלצידן נוכחות גדולה של ריק? בדרך לגן, בארוחת הערב, בהרדמה של סוף היום. בחגים, בשמחות. איך אפשר שלא להצטמרר מהמחשבה על אמא בודדה בחדר לידה, על תינוק שיגדל בצל של אב. איך אפשר?

הכאב חי ועצום. ואי אפשר.

הכאב הזה זועק שצריך לעשות עם זה משהו. שאין סיבה שמצב כזה חלילה יחזור על עצמו. שהקלות הבלתי נתפסת הזו – של רגע אחד, שלפניו יש הכל ואחריו זה נגמר – חייבת להיפסק. וחובה עלינו לעשות הכול.

כביש 60 הפך בשנים האחרונות לכביש דמים. אני אמנם כבר לא מתגוררת לאורכו כמעט שנתיים, אבל מסלולי החיים מובילים אותי לחלוף בו הלוך ושוב – מגוש עציון בדרומו ועד לאריאל והלאה בצפונו. אם אתם מסתובבים ביהודה ושומרון כמעט ואין סיכוי שלא נתקלתם בו גם אתם.

לאורך הכביש מתרחש בליל קיום של תרבויות וכלי תחבורה: ערבים ויהודים, משאיות, רכבים פרטיים ועוד ממונעים אחרים שאני לא בטוחה שהאקדמיה ללשון העברית נתנה להם אפילו שם. תשתיות שלא לוקחות בחשבון את הגידול של עשרות השנים שחלפו מאז נסלל. תוואים ממושכים שבהם קיים נתיב אחד בלבד, פעמים רבות צר וללא שוליים. מצומת חיזמא וצפונה לא זכורים לי בכלל רמזורים (עד לאחרונה. מצב שהתקיים גם בקטע הדרומי של הכביש עד לפני שנים ספורות). פקקים בלתי נסבלים בכל שעות היממה, צמתים מסוכנים, עקיפות בפס לבן ומה לא. התרגלנו לחיות ככה, אבל המחיר כבד.

כמה כבד? לפי נתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, בחודשיים הראשונים של שנת 2019 בלבד התרחשו בכביש שלוש תאונות קטלניות (הממוצע השנתי בכביש החל מ-2013 עומד על 3.5). כולן חזיתיות. בתאונות אלו נהרגו חמישה בני אדם (כמעט 10% ממספר ההרוגים הארצי בתאונות דרכים לשנת 2019).

מרבית התאונות בכביש 60 מתרחשות בשטחי יו"ש, ומתחילת שנת 2019 כלל התאונות הקטלניות המופיעות לעיל אירעו בקטע הכביש שבין שער בנימין ועד לכפר לובאן (כמה קילומטרים צפונית לעלי). חמישה הרוגים לקחו התאונות האלו. יוס עמיחי ואורי מנדל ז"ל היו הורים לילדים רכים, בנים ובעלים אהובים. רבקה ותום קופשוק ז"ל (שרק לפני מספר ימים השיב את נשמתו לבורא לאחר מאבק של חודשיים) היו זוג צעיר שרק שלושה שבועות קודם לכן עמד מתחת לחופה כדי לא להיפרד לעולם (ההרוג החמישי הוא פלסטיני שלא פורסמו עליו פרטים נוספים).

ואי אפשר להמשיך.

אז הקמתי עצומה. אשמח שתקראו. אשמח שתחתמו. אשמח שתפיצו.

לפני כחמש שנים יצא לי לסקר את מאבקם של תושבי אלעזר – יישוב בחלקו הדרומי של כביש 60 – לרמזור צומת הכניסה ליישובם, לאחר התאונה הקשה שבה נהרגה נופר שמעון ז"ל ובהמשך להתרעות רבות על מסוכנות הצומת. אז, כמו היום, התכניות כבר היו מוכנות, אבל הביצוע התמהמה והמאבק המשותף הביא לקידומו המהיר. אין סיבה שזה יהיה שונה כאן. כל יום שעובר ללא תיקון התשתיות הלקויות הוא סכנת חיים.

חייבים להגיע לכל מי שרק אפשר. בואו, תעזרו לי לעשות עם זה משהו.