יש לך דקה וחצי לעוף – אז עופי

"אם את יכולה לראות את זה, אז את יכולה לעשות את זה." מלעוף על החלום ועד לדיוק המסר הפרזנטטיבי. כל מה שצריך לדעת על עמידה מול קהל ונימוסים

Photo by: Sharon McCutcheon on Unsplash

לצעוק את החלום שלי ככה לפני כולם? ואם אכשל, או יותר גרוע מזה מה יקרה אם אצליח?

"את לא מפחדת מכישלון רחל, את מפחדת מהצלחה", קולה של הפותחת בקלפים, אי שם בניו יורק בשנת 2011. ומאז זה מהדהד בי. הקלפים, העיר הגדולה, היא אני והמשפט.

תמונה מאתר: 123rf

תמונה מאתר: 123rf

אז אמרו לי תעופי בדקה וחצי, ספרי לדיגיטליות, קורס # 5 או בשם הדיגיטלי "הברכות" היכן את רואה את עצמך בעוד שנה.

ואני, שבועיים לפני מתחילה לעבוד על דיוק המסר, כיווץ התוכן, חיפוש אחר משהו אחר. כדי לגרום להן, לשותפות, למאזינות, למגשימות לזכור אותי. לזכור את החלום שלי.

הפוסט הזה מוקדש כולו ל"איך" אני עשיתי את זה, איך התכוננתי לדקה וחצי חלומית.

השלב הראשון: גיבוש הרעיון וכתיבתו

בין אם מדובר בדקה וחצי או שעה וחצי. הדבר הראשון שעשיתי, כמו שאני עושה תמיד, זה גיבוש הרעיון והמסר. כתבתי אותו שחור על גבי לבן. הרבה פעמים כשיש לי רעיון, אני בטוחה שהוא מאוד ברור, לכולם, לכאורה. אך כשאני פושטת את הרעיון על הכתב, ניתנת לי הזדמנות לדייק, לבחון את הנקודות החסרות והכי חשוב האפשרות לשתף עם בן אדם קרוב שיכול לחוות את דעתו (לרוב זה השותף שלי בחיי, ניר). בכך ניתנת לי הזדמנות לבדוק את הרעיון והמסר מספר פעמים במשך יום יומיים.

השלב השני: לדבר את הרעיון בקול רם

לפעמים רעיונות במחשבות נשמעים אחרת כשמדברים אותם. אז בחנתי עד כמה הרעיון המדובר מתכתב עם הרעיון הכתוב. והאם זה מה שרציתי להגיד. דיברתי בכל מקום אפשרי, באוטו, ברחוב, במקלחת. באוטו, באוטו ובאוטו.

השלב השלישי: מסגור התוכן לזמן המוגדר

הצגות שונות מוגדרות על פי זמן במה שונה. החל מדקה וחצי, עשר דקות, חצי שעה ועד להרצאה האורכת שעה וחצי. הצגתי רעיונות שונים על במות שונות בזמנים שונים (15 דקות, 30 דקות, 90 דקות) אך דקה וחצי עוד לא היה לי, מודה. השלב השלישי אפשר לי לצמצם את התוכן לזמן המוגדר. הסרתי מילים שהרגשתי שהן לא חשובות, צמצמתי את המשפטים, כיווצתי את המסר, ואפילו הוספתי פעילות חווייתית. כל זה בדקה וחצי. הרגשתי שאני מתחילה לעוף ולהתחבר לטקסט ממקום אחר.

נקודה למחשבה – כמרצה המציגה את התוכן היה לי חשוב לשמור על המקצועיות שלי. להתחשב במרצות האחרות, ובקהל המאזינות ולהיצמד לחלון הזמן שניתן לי. להפוך את הקהל מ"שבוי" ל"מהופנט", ולסחוף את המאזינות עם המסר שלי.

השלב הרביעי: חזרות

הרצתי את הרעיון בראש, עשיתי חזרות מול המראה, מול המשפחה. תזמנתי את עצמי, הקמתי את הקהל המדומה שלי ועפתי איתו ב"כאילו". תיבלתי את המילים שלי, באנרגיה, בחיוך, בפאן.

השלב החמישי: עפתי

הגיע הרגע, יום חמישי. עוד שתי מציגות אני עולה. התרגשתי ברמות. עוד רגע רחל את צועקת את החלום שלך. אלה שישבה לידי, שמעה את הנשימה שלי, כי עשיתי תרגילי חימום לקול, וגם כי לא נשמתי מהתרגשות.
היא שאלה אותי: "רחל את מתרגשת?"
עניתי לה "כן, תמיד"

רגע לפני הקימה מהכיסא, חיממתי את הגוף, העליתי את האנרגיה, וכך בצעדי ענק עליתי לקדמת האודיטוריום כדי לצעוק, לגלות ולשתף את אשר על ליבי.

בחיי שרעדו לי הרגליים. אבל ידעתי למסגר את זה, לזוז מהרעד ולהעביר את ההתרגשות לקהל. ואז זה קרה, סיפרתי, הזמנתי את כולן לקום, והתחלנו לעוף. בנימוס.

חייכתי, יצרתי קשר עין, שרתי, הזמנתי את הקהל שלי להיות חלק ממה שאני עושה, והדבקתי אותן בחלום שלי, בשלושים שניות האחרונות פרשנו כנפיים.

[youtube pbpEHDZQnGE nolink]

ההתרגשות הייתה בשיאה, הצלחתי! הרגשתי כי נגעתי בכל אחת בחדר. אך יותר מזה הרגשתי כי כל אחת בחדר נגעה בי. עפה איתי, צחקה, שמחה והסכימה לקחת חלק.

המשפט האחרון שלי סיכם את הרעיון, "אם בדקה וחצי עפנו על החלום שלי, תארו לכן מה יכול לקרות בשנה". 2019 – אני הולכת לעוף עלייך.

תודה שהגעתם עד כה, ואני עפה מכאן לפגישה…

לרשותכן עם המון ריספקט,

רחל