כבר הרבה זמן רוצה לכתוב לך. עליך. על מה שהיית עבורי, מאז אותו יום שהגעת לפעולה הראשונה בחולצת חאקי מגוהצת עם שני קיפולי שרוול שווים מעל כל מרפק, עניבת הדרכה מגולגלת בצפיפות ואסופה בראש תורכי, שיער בהיר קצר, פנים עגולות, כפות ידיים גדולות וציפורניים גזוזות, שפרטו אקורדים של "בית הערבה" על גיטרה קלאסית.
הגיטרה שלך ליוותה אותנו בכמעט כל פעולה, ושימשה עוגן רך למערכי הדרכה קשים לעיכול כמו פרשת פולארד, עונש מוות למחבלים כן או לא. השקעת במכתבים אישיים לכל אחת מאתנו, אותם כתבת על נייר לבן חלק, עליו פרטת מילים ותובנות בכתב יד דק ואות עין מוארכת ומסוגננת, סוג של עין לציון צופיה שניסיתי לחקות במשך שנים, עד שהבנתי שהעין הזאת שלך, לא שלי.
החיבור בינינו לא היה מיידי. כשזה קרה, הבנתי שזכיתי במפעל הפיס. זוכרת ממך סבלנות אין קץ, אוזן קשבת למכאובי לב, ובעיקר יושרה, אותנטיות, חוסן נפשי ואינטליגנציה יוצאת דופן. לילדה מבולבלת באמצע כיתה ז' אין מספיק מודעות למילים כאלה ובטח שאין לה שימוש בהן, אבל הייתי מספיק מודעת כדי להבין כמה את חכמה, אכפתית ואמיתית, יותר מכל מדריכה אחרת שהיתה לי.
לימים למדתי שניגנת לא רק על גיטרה אלא גם על פסנתר, שידעת לא רק עברית, אנגלית וערבית אלא בחרת ללמוד גם גרמנית, שהיית ספורטאית מצטיינת, שלמדת ציור, ושלקחת באופן אישי את סבלם של בני אדם ובעלי חיים. הערצתי את סולם הערכים שלך ואת המוח החריף שלך, ורציתי להיות כמוך.
במהלך השנה השנייה לשירותך הצבאי כמדריכת גדנ"ע אוויר, הלכת לבדך למדבר ושמת קץ לחייך בירייה. למחרת בצהריים, ביום חורפי גשום וסוער, נטמנת בבית העלמין בקרית שאול, כששיירת ילדי צופים במיל' מלווה אותך בדרכך האחרונה. התחושות באותו היום היו תערובת של תדהמה, יגון והרבה סימני שאלה למניעייך.
מאוחר יותר למדתי שאהבת חיילת, שבחרה להיפרד ממך, בעיקר על רקע אופי הקשר שנחשב לחריג בישראל של שנות השמונים, ושכאבת כאב גדול שלא יכולת יותר לשאת. לא יודעת מה מכל זה היה נכון. יודעת רק, שהנסיבות למותך חידדו אצלי עוד יותר את מה שלמדתי ממך כילדה, ושבאותו יום התגבשה אצלי תפיסה שמשמשת נר לרגליי עד היום: שלכל אדם באשר הוא זכות בסיסית לאהוב ולהיות נאהב.
יש בי צער עמוק על הסודות הגדולים שנאלצת לשמור בבטן בגלל בורות ותכתיבים חברתיים. ההבנה שלא היה לך עם מי לחלוק את שברון ליבך, ושסיימת את חייך בבדידות, ממלאה אותי עצב גדול. יותר מכל, מרגישה החמצה גדולה, שלך, שלי, של כולנו, על מי שיכולת לגדול להיות. אין לי ספק שהיית גדלה להיות.
אהבתי אותך אהבת אמת. היית עבורי לא רק מדריכה בצופים, אלא מדריכת דרך. חלק ממי שהפכתי להיות הוא תוצר של מה שספגתי ממך כאדם. חלק ירימו גבה, יטענו שהיזכור שלי הוא לא בליגה של היזכור הקולקטיבי, כי לא מתת בעד ארצנו, ולא נפלת על קדושת השם, אלא בחרת ליפול על חרבך, ממניעים אישיים. שיהיה ברור שזה לא מעניין אותי בשיט. את היזכור שלי. ובכל פעם ששומעת את השיר שאותו פרטת על הגיטרה באותה פעולה בצופים, אני נזכרת בך באהבה ובגעגוע, במיוחד כשהשיר מגיע לאותה שורה מצמררת, שמשרטטת בדיוק רב את הדרך שבה בחרת לסיים את חייך: "המדבר כיסה אותך, באבק לבן ורך".
לזכר סיגלית (סיגי) ברנע, 17.9.1965 – 4.2.1985.
[youtube KQwbIPJdNow nolink]