יוצאת מהכוך – פרק 2 לספר "שחר"

Dawn

לקריאת פרק מס' 1 – אחת שתיים שלוש – פרק 1 

יוצאת מהכוך – פרק 2

      יכולה להישבע לכם שעכשיו אוגוסט, מצד שני, מצבי הנפשי לא ממש מאפשר שיפוט אובייקטיבי אז זה יכול להסביר את העננים האפורים, שמבשרים גשם, וחגים מעלי כמו ציפורים

שמחכות לפגר שימות. אני יורדת מאבן לאבן בצורה מגושמת, שדיי אופיינית לי. לא, לא בקלילות כמו בסרטים, אלא על הטוסיק. מתיישבת בזהירות, מורידה רגליים לאבן הבאה הקרובה

ומחליקה. מתה מפחד ליפול, מתה מפחד שהיא תיפול, מתה מפחד שיתחיל גשם או שיחשיך, לפני שאני מגיעה למטה. אני נחושה למצוא מישור, וגם מים, טוב נו וגם אוכל.

והכי אני רוצה לפתוח עיניים ולגלות שחלמתי חלום ממש מזעזע, כן, ברור לי שזה כבר כנראה לא יקרה.

הצלחתי קודם למצוא כל מיני דברים בתוך הכוך שהייתי בו. סדינים, פחיות אוכל, נראה לי, שבינתיים אני מסודרת, לפחות לכמה ימים קרובים. אלתרתי לי מן שק מאובזר מאחורי הגב

ואותה הנחתי בסדין, שהכנתי, תלוי על הצוואר באלכסון לכתף הימנית. אני חייבת למצוא מקום מסודר לישון בו, עם מים ליד, שאוכל להתקלח, כי אני כבר מגעילה את עצמי, למצוא

מקום שאני לא פוחדת שיתמוטט עלי. התלבטתי המון אם לרדת מהכוך אבל הכריע את הכף העובדה שאין שם שום מים וגם הכוך יכול להתמוטט, כבר פחות ופחות יש את הרעש הזה,

כאילו הכל הולך לרעוד ולהתמוטט, אבל הרוב זה שקט. כל כך שקט, שזה פשוט מפחיד. שום ציוץ, שום אנחות של אנשים, אין מסוק, אין ניצולים, הרעש היחידי שמפלח פה את הדממה

זה הקטנטונת הזאת, שחר, שכל פעם שלא כל כך נוח לה או שהיא רעבה היא צורחת כאילו מישהו הורג אותה. היא לא פראיירית. היא פייטרית. כל כך שונה ממני.

          אני יורדת מאבן לאבן וכועסת. כועסת על כל העולם המסריח הזה, שהשאיר אותי פה לבד. לא יכולה לכעוס על אלוהים כי מלכתחילה מעולם לא האמנתי בקיומו, אז או שהוא

מחזיר, ומראה לי, ואז שימות הנקמן מגלומן הזה, או שהמצב הזה מאשש טענה קיומית עמוקה שנולדתי איתה, והיא שאני פריק של הטבע.

תמיד הרגשתי שונה, משונה, לא שייכת לעולם ולא מתאימה, אז כנראה שהמצב הזה, שבו אני נמצאת מוכיח את זה שזה נכון, היקום כולו טרח לקרוס לתוך עצמו והתעלם ממני לחלוטין,

עד כדי כך אני שונה ומשונה, שלא שווה התייחסות. התרגלתי כל כך להיות שונה ולא מובנה שרציתי שקט, רציתי לבד, והנה סוף סוף קיבלתי את השקט שביקשתי. אם הייתי יודעת שזאת

תהיה התוצאה, יש מצב שהייתי שוקלת את זה קצת יותר לעומק.

נעצרתי, הקטנה שוב צורחת בטירוף. היא רעבה כל הזמן ואין לי את מי לשאול, אולי החלב שלי לא טוב? לא מספיק לה האוכל? גם אני לא מי יודע מה אוכלת. אני משאירה את הפחיות

שמצאתי ואוכלת מהן כל פעם מעט, שלא יגמר לי ואשאר בלי כלום. גם ככה זה דוחה ברמות. להשאיר אותי בעולם עם פחיות דוחות של משקה אוכל, זה שיא הרוע, אז אולי בכל זאת,

זאת נקמה מלמעלה. אני יושבת על אבן גדולה, הרגליים שלי מתנדנדות באוויר ואני מורידה חולצה, מה אכפת לי, ממילא אין פה אף אחד. אני מצמידה אותה אל השד הכואב מאוד שלי,

היא יונקת חזק, כאילו אין מחר, אוכלת ונרגעת. גם אותי זה מרגיע, הכעס מתחלף ברוך, אני מסתכלת עליה בעדינות, רק מציצה, היא מיוחדת מאוד הקטנה הזאת, אני מתאהבת בה לאט.

זה לא העוצמות המטורפות של אהבה שמציפה אותי, שכולם סיפרו לי עליה כל הזמן, שיקרה לי אחרי לידה, זה משהו אחר, זאת למידה אותה, זהו תהליך של התאהבות, מתגנב לאט,

כמעט לא רצוני, מן הבנה בסיסית שזה רק אני והיא בעולם. בלי אף אחד, קשה לי לחשוב על זה, אני עדיין לא מוכנה להבין את זה, אחשוב על זה מאוחר יותר.

ממשיכות.

החזרתי אותה לערסל המאולתר שלה אחרי שנרדמה ועשתה גרפס, ממשיכות בדרכנו למטה. אני כבר תכף קרובה לאדמה, כל כך הייתי עסוקה בעצם הירידה, עסוקה בה ובעיקר עסוקה

בכעס שלי, שבכלל לא התפניתי להסתכל למטה על האדמה. עוד שתי אבנים והרגליים שלי שם. אחת, עוד אחת. אני נעמדת עם שתי הרגליים על האדמה והלב שלי מתכווץ, או אולי זאת

הבטן? משהו חנוק לי בגרון אבל אני לא מצליחה לבכות עדיין. כמות ההרס מזעזעת, חלקים ממה שנראה אנשים מפוזרים מכל עבר, חלק מהעצים כרותים על האדמה, הרס, אני לא יכולה

אפילו לדבר, המחנק הזה בגרון עולה עד לכדי בחילה, ההכרה הזאת שהכל נהרס, כל מה שהכרתי עד עכשיו, כל העולם שידעתי, כל מה שהרגיש בטוח ואפילו לא הבנתי עד כמה, הכל

נחרב עד לבסיס והותיר אחריו חתיכות מזעזעות של חיים, שאריות של עולם, שהכרתי וכנראה לעולם לא יחזור? יש לי סחרחורת. אני חוזרת לאבן, יותר נכון נופלת אחורה ונאחזת בה

ביד אחת וביד שנייה מחזיקה את שחר הקטנה עם היד מתחת לראש כאילו להגן גם עליה מפני ההכרה הזאת. בתאום מושלם מתחיל להחשיך, נהיה קר ובא לי לבכות, למה לא יוצא שום

דבר? לא מסוגלת. אני נושמת עמוק ונושפת אוויר החוצה דרך הפה, מנסה לעבור את הגוש הזה בבטן ובגרון שחונק אותי. אני חייבת לנתק את הרגש כרגע, להתרכז בעשייה

אחרת אשתגע מעצב, אולי מהלם. אולי הכל בראש שלי? אולי אקום יום אחד לגלות שהשתגעתי? אפשר בכלל להשתגע מעצב? אני חייבת לחשוב מה לעשות. חייבת למצוא מחסה ללילה,

שלא נקפא מקור, שנהיה מוגנות. למה צריך להיות מוגנות? מה מחכה לנו? עוד הרס? להיות לבד? רעב אינסופי? אני לא יכולה לחשוב על זה. היא מתחילה להיות חסרת מנוחה, מזכירה

לי למה אני פה. היא לא יכולה בלעדי. היא באחריותי ואני חייבת להגן עליה ולכן גם עלי…למה? אין לי מושג, אבל זה מה שמנחה אותי, לפחות כרגע. אלו העוצמות הגדולות ביותר שאני

חווה כרגע. אחריות.

          מתחילה לחפש בקדחתנות בין האבנים כוך שאוכל להיכנס אליו איתה ולהגן עלינו. אני לא מוצאת משהו גדול מספיק וכבר מתחיל טפטוף. הרעש של הגשם המטפטף חזק מאוד

בתוך כל השקט שמסביב, ורק הצרחות של הקטנה מזכירות שיש כאן חיים. נראה לי שמצאתי משהו, שאם אתכופף אצליח להיכנס פנימה. אני נכנסת ונראה שדיי מרווח ויש מקום אפילו

לשכב בתנוחת כפית. אני מניחה אותה בפנים ויוצאת החוצה לגשם להביא כמה ענפים ועלים כדי שיהיה לנו נוח. עשיתי לנו מיטה. ממלא עלים גדולים שהבאתי, פרשתי עליהם את הסדין

והנחתי אותה עליו. עכשיו שאני חושבת על זה הטפטוף הזה זה מים. אפשר לשתות, אפשר להתקלח, אפשר להוריד את הדם המגעיל שעלי. אני מורידה את הכותונת וגם את הסדין חיתול

הדוחה שלי ויוצאת שוב לגשם המתחזק. פעם ראשונה, שאני ערומה בחוץ והמחשבה רק חולפת בראשי אבל לא נשארת להביא איתה מבוכה. אני משפשפת היטב את כתמי הדם על

האבנים בעזרת הגשם ושוטפת את עצמי, את הכותונת, את הסדין. אני מביאה את הקטנה שצורחת. גם אותה צריך לשטוף, מפתיע אבל אחרי שהורדתי לה את הבגדים היא נרגעת, מקבלת

בהכנעה את המקלחת הכפויה. אני מנקה אותה מהר יחסית ונכנסת פנימה חזרה לכוך, מניחה בצד את כל הפחיות מהסדין הנוסף ועוטפת אותה היטב בסדין הנקי היבש. אני שוטפת את

הסדין חיתול שלה ונכנסת גם אני לכוך. סוחטת היטב את כל הבדים בקצה של הכוך ותולה את הבדים על החלק של האבנים שמזדקר מעט. מחזיק. אני נשכבת לידה בתנוחת כפית ומרגישה

כמה אני עייפה. כמה כואב לי. אני מצמידה אותה אל השד שלי ונרדמת. משום מה אני מרגישה מוגנת. עטופה. כל כך עייפה.

אני עוצמת עיניים.

רוצים להמשיך לקרוא? – ראש בראש – פרק 3

thank you so much https://www.facebook.com/louisecoghillphotography for this amazing picture/