יומן קרואטיה – יום 52 לספירה (פחחחחח….) ויום 4 שאני בארץ.

כבר 4 ימים בארץ. הגעגועים כבר חזקים ובעיקר – העומס. גם כאן וגם שם. פיצול, שכנראה יימשך בשנים הקרובות

בחורה עם מחשב נייד

לנוח עדיין לא ממש הספקתי והחום הזה מטמטם….
בתמונות – עוד ציון 10.00 בלי להתבלבל, עוד מזכרת שלי ממש מהיום האחרון בגינה, עוד חוות דעת במחברת האורחים שלנו, מגרשון החניה המלא והמיטות שדובי מסדר, מכבס, מגהץ – לבד!!
מחר אמורה להגיע קבוצה של 3 משפחות מפולניה (מוטיב חוזר) על טפן. לפני שנסעתי הכנו להם יחד 4 חדרים (הרבה טף יש לפולנים) וסידרתי הכל, כדי שלדובי יהיה קל ופשוט.
ביום שנסעתי התהפך הכל (לטובה) ובכל יום נכנסו ויצאו זוגות ומשפחות. זוג אחד של שתי נשים מדנמרק בא ליומיים וכבר נשאר לחמישה (וידן עוד נטויה…) ומאז דובי, שכבר מלאו לו 64 אביבים (טפו!! ולא רואים עליו) ובאביב האחרון הגדיל ועבד ובנה וצבע והקים לתחייה את גן העדן הירוק, דחה את בניית הסטודיו בכמה ימים כדי לנהל הכל ביד רמה. ארוחות הבוקר שאנחנו מגישים הן אירופאיות. זה לא ארוחה ישראלית של 2 ביצים ומיליון ממרחים אלא קפה /תה, חמאה, ריבה, יוגורט /פרי (טוב, לא יכולתי להתאפק מלהציע קצת בריאות בבוקר..) ונקניקים וגבינה צהובה. אלא, שגם את זה צריך לארגן ולהגיש ובמיוחד – להגיש יפה. בכלל, בכל הקטע הזה של אירוח בליל של לאומים ושפות – האסטתיקה היא השפה החשובה. ושפת הגוף, כמובן. איכשהו, אנחנו מצליחים להעניק מקום מעוצב אבל ביתי, כמו לארח בבית, אסתטי ואירופאח ולהלביש עליו את החום הישראלי. החיבור האנושי הזה, שהתייר האירופאי לא רגיל אליו, עם שפת גוף פתוחה (מקווה שלא יותר מדי….) ונדיבות. דובי כל כך נדיב, שהוא תמיד מציע להוסיף לארוחה, שואל אם רוצים עוד ממשהו….ברוב המקרים התשובה היא לא (ועדיין, האפשרות מחממת לבבות) ובמקרים שמבקשים ומקבלים – מעירים לנו שזה ממש לא -רגיל ואיזה כיף זה.
מכיוון, שדובי גם נשאר לבד אחראי על צנצנת החמוצים הענקית, שכבשתי בה (כמו ישראלית עם ניסיון) מלפפונים קטנטנים, שקניתי בשוק של האיכרים (אלה שמגיעים עם מעט הירקות מגינת הירק שלהם, כמה ביצים, כמה תפוחי אדמה או סלקים, חצי קילו פטל בצנצנת (שאז שופכים לשקית כי צריך את הצנצנת לקטוף גם מחר).
המלפפונים כאן לא טעימים בעליל. ממש כישלון או מוטציה אבל לכבישה הם מעולים. ועוד קטנטנים כאלה, זה ממש מחזה נדיר. בדרך כלל מלפפון באירופה מגיע לגודל של קישוא גדול. כמו נבוטים גדולים. בקיצור, סוף סוף החמוצים הקטנטנים שלי מוכנים. דובי החליט להגיש מתפארת הצנצנת של אשתו – הכין צנצנת לשכנים (אבל הם נסעו לחופש. כל קרואטיה ואירופה בכלל בחופשת קיץ וכולם בתנועה מפה לשם) וגם כיבד את האורחים. ההונגרים "עפו" על המחמצים שלי (!!!) וביקשו עוד, קיבלו עוד ואז "עפו" על הנדיבות. מחווה של חצי שקל ששווה מליון!
ובינתיים, בישראל – אני עובדת. מנהלת את העניינים השונים והעסקים השונים והבית. מנהלי הפלטפורמה של בוקינג, החליטו להתייעל ולשדרג את מערכת הניהול. באמת טוב וחשוב. אבל מי מחליף מערכת באמצע העונה הבוערת (תרתי משמע) עם כל התקלות שזה גורר?!?!? בהחלט התעסקות!
בנוסף, מתכננת סדנאות נוספות, מעבירה שיעורי יוגה (אוף ואונליין), מתארגנת על שיתופי פעולה, כמה הצגות והמון ניירת שהצטברה, בנק ודואר ועוד כמה סידורים, וגם הכניסה לבית והגינה כבר חוזרות לקבל צורה של בית….
לצאת לצעידה עם חברה טובה אפשר רק ב-6 בבוקר וכבר חם ובחוץ, בגינה, אני עובדת רק כשכבר חושך ונדמה שאפשר כבר לנשום…
לא נעים אבל באמת שאני מתגעגעת לנהר "שלי". מאז שחזרתי אני מרגישה קצת לא נעים שאני מנכסת לי את המקום הקסום שם, ב Gornj Zveĉaj, במרכז קרואטיה, על גדות נהר המרז׳ניצה.
הרי, לא אני בראתי את היופי הזה…לא אני שיחקתי עם גווני הירוק (גם של מי הנהר. צבע כל כך מיוחד שמהמם אותי בכל פעם מחדש) לא אני הקמתי וזרעתי בתוכו כפרים קטנים, גינות ירק, שדות תירס ויערות עבותים ולא אני פיזרתי שם ברבורים וברווזים בנהר ולנקות ציפורים על העצים אז מה אני משוויצה שדווקא שם, בתוך כל היופי הזה, החלטתי להקים מיזם מגאלומני למדי (לא בגודלו או בהיקפו, אלא באומץ ובטירוף שנדרש כדי לחפוץ בו ולהחיות את החלום, שממנו הכל התחיל)?!?!? הרי, החלק שלי ושל דובי ביצירת הקסם הזה הוא זעיר. רק לקחתנו בית עזוב, שיפצנו ועיצבנו וזהו. זה שאיתרע מזלנו שהבית הזה הוקם ממילא בתוך היופי הזה, מסביב – את זה, הרי לא אנחנו יצרנו.
וכאן המקום לעצור רגע, לנשום עמוק ולהודות, להלל ולשבח את הכוח המופלא שברא את כל זה ולא חשוב איך נגדיר או נקרא לו ואם נייחס או ננכס אותו לדת כזאת או אחרת (הרי כל תושבי המקום, שנולדו וגדלו כאן מדורי דורות הם גויים ערלים. אז בואו לא ניקח 2 ישראלים – בני דת משה ובתוך חודש כבר נחליף שם את היוצרים והיוצרות והאלוהימים והדתות…)
ורק נגיד תודה על כל היופי שיש בטבע וננסה *לשמור עליו כזה*.
בהקשר או שללא קשר, גם כשאני ב
Green Eden, Croatia
אני מקפידה להפריד ולמחזר ככל האפשר ולהמשיך את הדרך שהנצחתי בהצגה שלי ובספר להציל את הכדור הגדול – הספר, שבדיוק השבוע אני צריכה להביא כמה עשרות עותקים ממנו לכמה גנים במרכז הארץ.
אני דוגלת, מטיפה, מאמינה ומיישמת בארץ, בקרואטיה ובכל העולם – שאנחנו כאן כדי לשמור על כל היופי מסביב ולא להשחית ולהשמיד.
מי מוכן לעזור לי בזה?

50

50א

50ב

50ג

50ד