יומן קורונה

אני תוהה איך ילמדו זאת בבתי ספר ובספרי ההיסטוריה של האנושות בעוד 20, 30 או 50 שנה. האם נוכל לומר "תודה" לקורונה, אחרי שנסיים ללקק את הפצעים? נצליח לראות שמשהו בכל זאת השתנה כאן לטובה?

בחורה עם מחשב נייד

הבנתי שאם לא אכתוב, אצא מדעתי. זה עוזר לי לעשות סדר במחשבות ושקט בנפש.

אני מבינה שאנחנו הולכים לקראת סגר ארוך. אני אישית מעדיפה שיעשו קאט חזק וכואב, מאשר גסיסה ארוכה ואיטית. הקונוטציה שעולה לי בראש היא אנה פראנק והיומן. אולי בגלל זה החלטתי לכתוב יומן קורונה… לא יודעת אם אכתוב מידי יום או שבוע, לא רוצה לקבוע כללים. מתי וכמה שארצה.

אני תוהה איך ילמדו זאת בבתי ספר ובספרי ההיסטוריה של האנושות בעוד 20, 30 או 50 שנה. האם נוכל לומר "תודה" לקורונה, אחרי שנסיים ללקק את הפצעים? נצליח לראות שמשהו בכל זאת השתנה כאן לטובה?

הוירוס תוקף כל מדינה על-פני הכדור, הוא לא מבחין בין טוב ורע, שחור ולבן, דת, גזע ומין, בעיניו כולנו שווים.
בבת אחת פסקה תנועת המטוסים באויר, והכדור שלנו שמשווע שנשים לב למצוקה שלו, נושם לרווחה.
כאילו אומר לנו, כל מה שניסיתי לרמוז לכם לא עזר, שריפות, הוריקנים, טמפרטורות קיצון, נא לכם, אולי זה יעזור.

כל שבט מתכנס בביתו, על טפיו וילדיו, ואפשר להשתגע מזה, אבל אפשר לבחור אחרת – להיות הרבה יותר נוכחים בחיי הילדים שלנו, באמת לשוחח ולהקשיב, לשחק, להמציא איזו מסורת משפחתית חדשה שתישאר איתנו גם ביום שאחרי.
rbhvqzmaglkiey277u4i-1024x682

בעבודה, לגלות שאפשר לעשות כל כך הרבה דברים מרחוק. נתחיל בהפנמה של ארגונים לכך ששוק העבודה דורש גמישות וחשיבה על תפוקות ולא שעות, וזה ניתן ליישום לא רק בחברות הייטק אלא גם בחברות מסורתיות. הוירוס הציב בפנינו עובדה, שהשאלה אינה אם ניתן לעבוד מהבית, אלא איך עושים את זה הכי טוב שאפשר.
היום למשל, אני הולכת להקליט את הראיון הראשון שלי בשלט-רחוק. ראיון לא פנים-אל-פנים אלא מסך-אל-מסך, ועצם החדשנות והיצירתיות מדליקות אותי. יצירתיות זה "שם המשחק", לחשוב מחוץ לקופסא, לאלתר, לדמיין ולהעז לעשות דברים שבימים של שגרה הייתי מבטלת בהינף יד.

מזג האויר בחוץ סגרירי, כאילו משקף את מצב הרוח הלאומי. אחר כך תזרח השמש, הטבע יפרח במלוא עוזו באביב, אינו מכיר בעובדה שיש קורונה בחוץ. הוא עושה את מה שיודע לעשות הכי טוב שיש.

גם אנחנו נעשה את מה שאנו יודעים לעשות הכי טוב שיש.
בוקר טוב עולם!

 

מעין
שנים שנאתי את השיר הזה (אל המעין בא גדי קטן...) כל טיול שנתי הילדים היו מתחילים לפצוח בשירה קולנית ואני יושבת בקצה האוטובוס מנסה להתחפר בכיסא מקווה שאולי תפער הרצפה חור ותעלים אותי. מאז קצת גדלתי, היום אני דוקא אוהבת את השם שלי... וכן, אני מעין עם יוד אחת.אמא להראל, רועי, נועה וגלעד, ותוספת קטנה שהצטרפה למשפחה בשם צ'יקו.