יום כיפור

כל שנה מחדש אני תוהה מה גורם לי, החילונית, להתרגש מיום הכיפורים?

יום הכיפורים בפתח.

אווירת הקדושה, כבר מזדחלת לה לאט לאט לאוויר. בתי עסק נסגרים, הכבישים מתרוקנים, מכוניות ממהרות להגיע ליעדן.

יום כיפור

עוד מספר שעות כולנו נתכנס, איש איש בביתו, בקרב משפחתו, כל בית יתייחס ליום הזה, על פי מנהגו ואמונתו, אבל גם החילוניים שבנינו ייתנו ליום הזה משמעות שונה מימים רגילים.

אתמול בשעות הלילה המוקדמות צפיתי בשידור "סליחות", תפילה שנערכה ברחבת הכותל. מאוד התרגשתי, הרגשתי צמרמורת בכול הגוף לנוכח אלפי אנשים חילונים ודתיים, נושאים את אותה תפילה עתיקת יומין, שרים בקול אחד את אותה מנגינה, מתפללים את אותה תפילה, לאלוהים, לאותו כוח עליון שבשמיים, כל אחד לאלוהים על פי הגדרתו. אין תחושת "יחד" יותר  חזקה מזה.

יום הכיפורים נושא בחובו זיכרון קשה של ימי מלחמה. אני באופן אישי זוכרת אותה כימים בהם דאגתי יום ולילה, לכל מי שגויס, ולעתיד כל מי שנשאר בבית. זוכרת את הריצות, מקומה שנייה למקלט, עם שני ילדים קטנים, מבוהלים, ואני לא פחות מבוהלת מהם.

זוכרת גם את התפילה והתקווה ש"זו תהייה המלחמה האחרונה".

היום, ארבעים ושש שנה אחרי, עם שני נכדים בצבא, ועוד שבע נכדים בדרך לשם, אני עדיין נושאת את אותה התפילה ומחפשת את נוסחת ה"סליחה" ואת הכוח העליון, שיעניקו לנו את המתנה הזאת.

גמר חתימה טובה לכולנו

יהודית קרן
אני אמא לשלושה בנים ושלוש כלות, סבתא לתשעה נכדים, פנסיונרית שמשתדלת בכל יום ויום לעשות משהו שעוד לא עשיתי, מגשימה חלום ישן לכתוב על אנשים, על חוויות ורגשות, בקיצור על החיים.