טירת הזכוכית – סרט שנשאר איתך למרות שלא ממש הולך עד הסוף

רק שסיימתי לכתוב את הפוסט, שמתי לב שעל הפוסטר של הסרט כתוב מתחת לכותרת, למצוא את היופי במאבק, הסרט מנסה לעשות זאת, אותי זה לא ממש שכנע אבל אין ספק שהסרט והסיפור מאחוריו לא משאירים אותך אדישה.

טירת הזכוכית1

את הספר טירת הזכוכית לא קראתי, למרות זאת הסרט הרגיז אותי. טירת הזכוכית הוא סיפורה המדהים של ג'נט וולף, ילדה ששרדה עם שלושת אחיה,  חיי הזנחה נוראיים מצד אב אלכוהוליסט ואם לא יציבה. הסרט נע בין סצנות קשות לבין רגעי קסם שנראה כאילו נוצרו כדי לרכך את החוויה עבור הצופה ואולי כך הם נחרטו בזיכרונה של ילדה קטנה שמן הסתם   רצתה אהבה מההורים שלה. הסיפור הוא אמיתי ואין ספק שהמציאות הייתה קשה ונוראית, ילדים שהורעבו והוזנחו ונאלצו לגדל את עצמם על מנת לצאת ממעגל ההתעלות וההזנחה שחוו וכפי הנראה גם אביהם.

טירת הזכוכית2

הסרט היה בהחלט קשה לי לצפייה, בעוד אני משחררת מהקן את בתי לשנה מאתגרת במיוחד אי שם בצפון. שנת שירות, שנה אותה  התחילה בעבודה חקלאית לא פשוטה ובתנאי מגורים לא ממש ראויים.  אבל היא עשתה זאת מבחירתה שלה וכאשר היא יודעת שתמיד יש לה לאן לחזור. היא כבר אוטוטו בת 18 ובחרה לעשות שנת שירות לפני גיוסה לצה"ל.  הילדים בטירת הזכוכית לא הייתה ברירה, הם רעבו, לא למדו בבית הספר ונאלצו לנסוע עם הוריהם מחור לחור.

הדבר שמעורר קצת אנטיגוניזם כלפי הסרט היא העובדה שיש בו מעין הצעה לעלילה חלופית שבה מה שעשו ההורים הללו הוא מאוד יצירתי  ואולי אפילו לימד את הילדים להסתדר בעצמם, ולמעשה, קשה להתווכח עם המציאות , בה שלושה מילדיהם הפכו לאנשים נורמטיביים ורק אחת מהם לא ברור, לפחות על פי הסרט, מה עלה בגורלה.

ההורים לא עבדו אז הילדים עבדו וחסכו לעצמם כסף בכדי לברוח,  הם הגנו על עצמם בפני סבתא מתעללת גם היא, הם כאילו היו חזקים, הם שרדו. יש אימרה שאני מאוד לא מסכימה איתה "מה שלא הורג אותך מחשל אותך". גם כאם,  הם הפכו לאנשים מתפקדים אך עם פגיעה רגשית עצומה. עבור הגיבורה גם פגיעה פיזית קשה כתוצאה מחוסר תשומת לב של האם והזנחה גם של הרשויות שלא הוציאו מיד את הילדים מידי הוריהם.

לג'נט, עז ההרים בפי אביה, נותר סיפור עצוב ונורא לספר אבל גם נפש פגועה שלא תגליד כנראה לעולם. ילדים תמיד מחפשים את אישור הוריהם והמדהים הוא שהם לא ניתקו עימם את הקשר הם המשיכו להיפגש עמם גם כבוגרים . כאשר ההורים ממשיכים לחיות בבית נטוש ובחוסר כל וילדיהם כבר הצליחו להפוך לבני אדם מועילים,

כאימא, חשוב לי מאוד שילדיי ירגישו שבביתם הם רצויים ואהובים ואנחנו כהוריהם תמיד נהיה שם בשבילם וכן, הם מתחילים לפרוש עכשיו כנפיים, אבל עשיתי ואני עדיין עושה כמיטב יכולתי, לתת להם  המון כוח לעוף מהר וגבוה, לא לגזור או לפצוע להם את הכנפיים, כדי שהתרגלו, אלא לטפח אותן כדי שיוכלו להשתמש בהן מתי שצריך.

טירת הזכוכית הוא לא סרט טוב  והוא  מאדיר לטעמי את ההזנחה ההורית אבל קשה לצאת ממנו אדישים.

טירת הזכוכית פוסטר