טבע הדברים

מכונית השיטור האזרחי נעצרה לידינו בחריקת בלמים והפרה את הדממה. מתוכה יצא פקח חמוש בכובע רחב שוליים, משקפי ראייה, מכנסיים קצרים וקלסר. הוא נראה רציני ביותר. אין דבר יותר מגוחך מפקח קנדי רציני…

female moose
female moose
female moose

מכונית השיטור האזרחי נעצרה לידינו בחריקת בלמים והפרה את הדממה. מתוכה יצא פקח חמוש בכובע רחב שוליים, משקפי ראייה, מכנסיים קצרים וקלסר.  הוא נראה רציני ביותר. אין דבר יותר מגוחך מפקח קנדי רציני.

"גבירתי", אמר בנימה פורמלית. "כשהכלב מחוץ למים הוא חייב להיות קשור ברצועה". הבטתי בפקח האחראי ביותר שראיתי בימי חיי. החוף היה ריק מאדם. רק אנחנו והוא. מה גם שזה אזור המוכרז כידידותי לכלבים. "בודאי!" השבתי. וחיטטתי בשקיות ובתיקים מחפשת את הרצועה שכמובן השארנו בבית, מאותתת לבעל שבינתיים יכניס את הכלב למים.

משהו במבט שלי וגם בעובדה שהוא לא הלך, בוודאי נשקף על פני, שכן הפקח הרציני הסיר את כובעו, הביט בי ואמר כבדרך אגב "פשוט קיבלנו קריאה שמוס מבוהל חוצה את האגם". "שמה??" חשבתי שלא שמעתי. "כן, אפשר כבר לראות אותו מפה". קמתי ממקום מושבי ואימצתי את עיני. נקודה שחורה, קטנה מאד, נראתה באופק. אפילו הוא איבד מעט את קור רוחו והצביע בהתלהבות. "רואה?? אפשר כבר לזהות את האזניים. זו נקבה כי אין לה קרניים".

לא זיהיתי כלום, בטח שלא אוזניים. אימצתי את עיני תוך כדי קריאה נרגשת לבעל. מרגע זה ואילך שיתוף הפעולה היה מלא. הוא, בעל העיניים הטובות, רץ להביא את הפלאפון ששכחנו להטעין, ואני החזקתי את הכלב לידי, שלא ישימו לב שאין לנו שום רצועה בשום מקום.

הבנות החלו להבין שמשהו עומד להתרחש, הן מעולם לא ראו מוס אמיתי לפני כן. גם אני לא..

לאט לאט באמת הבחנו באזניים הענקיות. בהתחלה זה היה נראה כאילו אנחנו צופים בתמונה המפורסמת של המפלצת מלוך נס, אך הצללית הלכה וקיבלה צורה וצבע. מדהים באיזו מהירות החיה העצומה הזו חצתה את האגם. בשלב כלשהו  כמה צעירים בסירת מנוע החלו לעקוב אחריה במים, וכנראה הבהילו אותה עוד יותר. המוסית המסכנה גמעה את האגם תוך כמה דקות. "אחזו חזק בכלב שלכם!" נשמעו צהלות מכיוון הסירה "מוסית עומדת לעלות לחוף!!". כבר לא היה צורך בהסברים. בשלב זה היא היתה ממש קרובה. ממש ענקית. ממש לידינו!! מטרים מאיתנו היא יצאה, ברגליים כושלות.

לרגע קט הזמן עמד מלכת – הפלאפון כבה, הבנות נאלמו דום , הכלב עמד בנוח, זה היה כמו פרק מסרט טבע משובח. ואז היא פשוט בחרה כיוון והחלה לרוץ. לרוץ כאילו אין מחר וכמו שהגיחה כך נעלמה.

"שיהיה יום טוב מאם" אמר הפקח, היטיב כובעו על ראשו. עד שהספקתי להסתובב אליו הוא כבר נסע.

"איזו יפה קנדה!" אמרה הקטנה בהתרגשות, ורצה להצטרף לאחותה ולמשחקי האינדיאנים שחודשו על העץ.

סירת המנוע פנתה לדרכה והאגם חזר להיות שלנו, ההרים נשקפו אלינו מכל עבר,  מרחוק ניתן היה עדיין להבחין בפסגות המושלגות. השמש הגיחה לרגע אחד קטן מבין העננים, נותנת לקרניה לנצנץ על פני המים במינון מדויק. נשמתי עמוק את הנוף, את האויר, את הרגע. נשמתי אלי לריאות כדי לא לשכוח.

"הכי יפה בעולם", עניתי.