חרדה

 

 

cats_paint

היא יודעת שיש שם חתול!. שמעה אותו מילל עוד מהרחוב השני וקיוותה שהיא טועה. היללות הולכים וגוברים עם כל צעד…

 

קבעו לה ריאיון עבודה במשרד גדול. הרבה זמן חכתה להזדמנות הזאת. לבשה שמלה ייצוגית מחוייטת ונעלה מגפיים אופנתיים. עכשיו היא בדרך, במרחק חמש דקות מהעתיד.

 

עוברת את הסיבוב והנה הוא: על המדרכה, ממולה, עומד חתול ענק מנומר שמביט עליה בעיניים צהובות ובוערות. אפשר לראות עליו שהוא כועס. נעצרת. שיט! דווקא היום נעלה מגפיים בצבע עכבר. החתול עובר למצב טרום תקיפה, עוד רגע לזינוק. היא עושה צעד אחד אחורה באיטיות מבלי להתיק את המבט. הריח שלו מגיע לאפה. אם זה ככה בוודאי גם ריחה באפו! ואולי הוא מריח את הזיעה הקרה שלה. הוא מרים זנב באיום. בציפורניים שלופות הוא מחכה לרגע המתאים. מתנפח לגודל של נמר בינוני ותופס את כל רוחב המדרכה. היא עוצרת את נשימתה ועושה צעד נוסף לאחור. אם תצליח להגיע לפינה תוכל להינצל. שרק לא יצלצל עכשיו הטלפון. הנמר קם לאט ומתחיל להתקדם לעברה. היא אוחזת את התיק בפרקי אצבעות מלבינים, תוהה אם תוכל לפתוח אותו בעדינות ולהוציא את מיכל הגז המדמיע ששוכב שם מהשנה שעברה. אצבעותיה לא נשמעות לה, ידה רועדת בחזקה. היא מרימה את עיניה במהירות, לראות אם יש סביבה אנשים שיוכלו לבוא לעזרתה. הרחוב ריק. אין איש. היא לבדה מול המפלצת.

 

הוא זז! היא מסתובבת ורצה מעבר לפינה. מביטה אחורה ורואה אותו קופץ על פח הזבל הקרוב ונשכב על מכסה הפלסטיק.

 

הפעם זה עבר בשלום. אם תמהר תספיק אפילו להגיע לריאיון בזמן.

 

 

מה שכולם רואים (או שלא)
שמי דפנה פילובסקי. יצאתי לפנסיה לפני כמה שנים ומה כבר אפשר לעשות בפנסיה? להתנדב, ללמוד, לטייל בארץ ובעולם, לצייר... וזהו? אז זהו שלא. אפשר גם להסתובב ברחובות ולכתוב על מה שכולם רואים (או שלא)