חישוב חיים מחדש

מה קורה לאישה בת 42 כשהיא חוטפת סטירת לחי?

גברת הבלים שוברת שיגרה בטירת מנורבייר, ווילס, מאי 2017
גברת הבלים שוברת שיגרה בטירת מנורבייר, ווילס, מאי 2017
גברת הבלים שוברת שיגרה בטירת מנורבייר, ווילס, מאי 2017

 

שיגרה זה רע?

יש לפעמים זמנים כאלה.
החיים שלך מתנהלים על מי מנוחות. יום בא ויום הולך, ארוחות צהריים, הסעות וחוגים, שעורי בית ושיגרה.

מתחשק לצרוח מרוב שיעמום.

בטח, יש המון קטעים שווים: את עושה בשביל עצמך, באדיקות אפילו. את כותבת, לא הרבה כמו בשנה שעברה (השד יודע למה) אבל כותבת. מציירת, גוזרת ומדביקה, תופרת ושותה קפה בבית קפה, כולל העוגיה.
בכל זאת, השיגרה שוברת. שוב ושוב את חוזרת על אותם משפטים חינוכיים, מבשלת את אותן ארוחות, מתעצבנת כשלא נותנים לך לעצום עין לחצי דקה מה כבר ביקשתי אחר הצהריים ובא לך להתפוצץ.
את גם מרגישה לא משהו. כל הספורט שאת מתאמצת לעשות בשביל הבריאות לא מוריד לך את הבטן. לא שיש לך משהו נגד הבטן, אבל אם כבר את מתאמצת, אז היה נחמד שהיא תרד קצת, מה באמת כבר ביקשתי?
ויש את הפצע ההוא על האף. לוקח לך נצח ללכת לרופא לבדוק, ואז ביופסיה ואז ניתוחון קטנטן – אל תדאגו, זה היה לגמרי שפיר וזה כבר לא בגוף שלי יותר אבל למה הייתי צריכה את זה בחיי, והרופא עוד אומר לצפות לזה שיגדלו עוד כאלה.

ואת אומללה. יושבת במיטה שלך אחרי שהילדים הלכו סוף סוף לבית הספר ומרחמת על עצמך כי יש לך שיגרה עם קצת התרגשות לקישוט.

סטירת לחי

לפעמים צריכה בת אדם לקבל סטירת לחי כדי להיכנס לפרופורציה. אולי אגרוף בבטן. בעיטה לביציות. טלטול אלים. כי מה זו הידיעה שאימא שלך חולה בסרטן אם לא מעשה של אלימות?

לא. לא ככה מספרים את זה. לא יתכן שאחרי חודשים של ידיעה שאימא שלי הטובה, האהובה והבריאה חולה בסרטן אני עדיין נחנקת כשאני כותבת את זה. לא יתכן שהלב נלחץ לי לכאב עצום ומפחיד שוב ושוב בלי שליטה. לא יתכן שאחרי כל פעם שאני כותבת סרטן אני צריכה לקום ולשתות משהו ולהסתובב בחדר לפני שאני יכולה לחזור למחשב ולכתוב עוד משפט ולהרגיש שוב את הלב שלי והקיבה שלי רבות מי תעלה יותר מהר בגרון בדרך החוצה.

איך את מסתדרת?

אני מתמודדת.
את צריכה עזרה?
גם אם כן, אני לא יודעת מה לבקש
כבר לקחת אותה לנטורופתית/העברת אותה לתזונה טבעונית/קנית לה פאה/הזמנת לה פדיקור/רשמת אותה לסדנת גופנפש?
היא לא בעניין
את חייבת!
אני לא.

הדבר היחיד שאני חייבת, הוא מה שהאהבה שלי מכתיבה לי.

ואתם יודעים מה? האהבה שלי מכתיבה לי זמן. המון המון זמן. זמן לצחוק עם הילדים שלי, זמן להגיד למר הבלים כמה שאני אוהבת אותו ושמחה שהוא בחיים שלי, זמן לעשות אמנות חזקה וצועקת יותר מאי פעם, זמן לשבת עם אימא ואבא ולאכול קרואסון וזמן לשבת על המיטה של אימא ולהחזיק לה את היד כשכואב לה והיא מפחדת. זמן לפחד ביחד.

אסור לבנאדם לפחד לבד.

אני מפחדת. אבל אני לא לבד. ואני צריכה להתמודד עם זה בקצב שלי.