פעמים רבות אני תוהה מי הוא זה אשר כותב את גב הספרים?
מי מאתנו אוהבי הספרים לא מוצא את עצמו משוטט בחניות הספרים, מציץ לעבר מדפי החדשים ומחפש את הספר הזה שימשוך את עיניו?
כריכה מושכת? הוצאה מוכרת שהוכיחה את עצמה? סופר מוכר ואהוב? שם קליט…
כל פעם משהו אחר גורם לנו לעצור ולהרים ספר מהמדף, להפוך אותו ולהתחיל לקרוא את גב הספר.
תקציר מושך? משפט אחד שמבטיח הבטחה שקוסמת לקורא, והופ אתה שבוי.
'את הספר הזה אני חייב לקרוא', אתה חושב לעצמך. ועכשיו רק נותר (אצלי) להחליט האם להוציא את הכסף בו במקום ולרכוש או להמתין מעט. בידיעה שמה שלא אעשה בסוף תרכוש אותו, אם לא בו ברגע, אזי ברגע הבא שיקרא אלי דרכך.
את 'חוות קולד קומפורט', קלטתי בחנות סטימצקי בגן העיר, משהו בציור הכריכה משך אותי, (שאיירה בחסד מופלא – שרית עברוני, כולל רישומי פנים העטיפה המקסימים.)
צירוף הגילוי ששתי הוצאות ספרים שאני מאד מעריכה חברו יחדיו להוצאת הספר הזה, (תשע נשמות והכורסא) גרמו לי להפוך ולקרוא את הגב, ושם בפסקה השלישית, נשבתי סופית:
"כמה פעמים מזדמן לנו לצחוק בקול רם תוך קריאת ספר? חוות קולד קומפורט, אחת הקלאסיקות הבריטיות הגדולות של כל הזמנים, יצירה שקיבלה מעמד מיתי של לונג-סלר, לוקה בחיסרון אחד בלבד והוא שאם נקרא בה במקום ציבורי אנו עלולים להפר את השקט."
אני שנמצאת עכשיו בתקופה פחות שמחה של חיי, רציתי כל כך לצחוק בקול מספר. (ובואו נודה על האמת, משום מה ספרים לא מצליחים לגרום לנו לצחוק בקול רם כמו סרט קולנוע למשל).
בקיצור, מה מתבקש יותר מלקחת את הספר הזה ולהחליט לקדם אותו לראש רשימת הקריאה ליום כיפור, היום המושלם ביותר לקריאה.
וכך מצאתי את עצמי מבלה עם סטלה גיבנס ופלורה פוסט הגיבורה שלה את יום הכיפור האחרון.
אך מה רבה הייתה אכזבתי, אמנם הספר קריא וזורם ומתורגם לעילא ולעילא (תרגום משותף של שהם סמיט ואמנון כץ – שהקדמות והפרשניות שמלוות את העותק העברי בספר מסבירות את ההתלבטויות המעניינות שלהם בהבאת התרגום הנוכחי, ומוסיפות חן והסברים גם על התרגום וגם על הרקע לכתיבתה של גיבונס – וממולצים מאד להשלמת הקריאה.) דוגמא קטנה ניתן למצוא בהחלטתם לא לתרגם את שם הספר לעברית למרות שהרעיון שהעלו היה מוצלח מאד בעיני – 'חוות נחמה פרותא', ובמקרה זה חבל.
אבל לאכזבתי כי רבה, הספר הזה לא הצחיק אותי כלל ועיקר, לא בקול רם ואפילו לא בלב.
***********************
זהו סיפורה של פלורה פוסט, צעירה בריטית בת להורים מהמעמד הגבוה, שקיבלה חינוך יקר בחוגיה המשכילים של לונדון, ומצאת את עצמה יתומה משניהם כשהיא בת 20, ללא הכנסה ויכולת השתכרות שתאפשר לה להמשיך באורך חייה הקודמים.
פלורה נאלצת לעבור לגור בחווה של קרובים רחוקים של אימה, חווה עלובה מלאה בקרובי משפחה מוזרים ומשונים שתקועים במקום נידח ומוזנח, תחת ידיה של דודה זקנה ומשוגעת שמחזיקה את כולם צמודים אליה מחשש שתאבד את שפיותה באם יעזבו.
פלורה מחליטה להיות מושיעתם של תושבי המקום. ולהכניס סדר בחיי החווה על כל תושביה: קרובים. עובדים. בעלי חיים, אין זה משנה לדידה דבר.
לפניה תוכנית מפורטטת וסדורה, המובילה לתוצאות בלתי צפויות מצד תושבי החווה.
היא מתחילה אט אט להתערב ולערבב את חייהם, להטיב את מצבם, לגרום להם לממש את עצמם ולהפוך אותם לגמרי. גישתה נובעת, ממקום שמתיימר לדעת טוב יותר מאחרים מה נכון וטוב עבורם. ובמרבית צעדיה היא מלאת כוונות טובות ושואפת להשליט הרמוניה ושביעות רצון.
העלילה אמנם שטותית ולא ממש מושכת, אבל לגיבונס בכתיבתה יש אג'נדה מעבר לסיפור סיפור גרידא.
הספר, במסווה של רומן קליל, מבדר ומשעשע, שנכתב בשנות ה 30 של המאה שעברה על ידי אישה, אמור להיות פרודיה על החברה הבריטית על כל מעמדותיה:
היא נוגעת בנושאים חשובים שלא דוברו בתקופתה, (ואף היום הם מהווים כר לדיונים וויכוחים ולעיתים אף לא מדוסקסים בפרהסיה):
*חופש וזכיות לבעלי חיים, *חינוך לאמצעי מניעה, *פנטיות דתית ומשיחית, *טיפול בטראומות ילדות, *רדיפה והגשמת חלומות, *דכאון, ועוד כהנה וכהנה.
הנושאים הללו מוצגים בהומור אירוני, ובפתרונות קלים שמצליחה גיבורתה של גיבונס לשלוף ולהוציא לפועל, חוץ מהסוף שלה עצמה, שבעיניי היה צפוי פתטי ומאכזב.
כמו כן גיבונס, מצליחה ללועג לספרות האנגלית ולסגנון כתיבה עמוס בדמויים ומטפורות שהיה נהוג בתקופתה. כל חובב ספרות אנגלית יוכל לזהות כי פלורה הינה בת דמותה המודרנית של אמה שנוצרה תחת ידיה של ג'יין אוסטין כבר ב 1815, למעלה ממאה שנה קודם לכן. אך בעוד אמה היא דמות מתפתחת, סטלה של גיבונס נותרת לעיני הקורא לדעתי כקרירטורה מסומנת בלבד, כפלקט שטוח וחד מימדי. היא לא עוברת בעצמה שום דבר שמשנה גם אותה. היא נמצאת שם כדי להוביל את נבחריה, אחד אחד בדרך אותה יעדה להם, מבלי שהדברים ישפיעו עליה עצמה.
גיבונס ממשיכה ולועגת גם לד.ה לורנס שבן דמותו בספר מוצג כסופר שטוף זימה.
היא ממציאה אח נגזל לסופרות המצליחות של אותה תקופה, האחיות ברונטה, שעל פי סיפורה של גיבונס, הוא זה שכתב באמת את 'אנקת גבהים' הנפלא, "כי אף אישה לא יכולה לכתוב את זה…" ובכך לועגת למבקרי הספרות של אותה תקופה, שהאמינו שכך היה הדבר.
בקוראי בספר זה לרגעים עלתה לנגד עיניי אישה ספרותית אחרת, שנכתבה שני עשורים קודם לכתיבת חוות קולד קומפורט – הלן מקגיל, גיבורת ספרו של כריסטופר מורלי-'פרנסוס על גלגלים', שסחפה קוראים רבים אחרי החופש הנשי שלה, והגשמת חלומותיהם של הסובבים אותה, ולהבדיל מפלורה של סטלה גיבונס, הצליחה להביא שינוי לא רק לאנשים שניכרו בדרכה, אלה בעיקר על עצמה ובכך גרמה לי כקוראת לאוהב ולהזדהות איתה, דבר שלא קרה לי עם פלורה פוסט.
בשנת 1995, אף עובד הספר המצליח לסרט קולנוע
[youtube st5gmzmDFrw nolink]
טריילר הסרט 'חוות קולד קומפורט'
(ניתן למצוא את הסרט המלא ב YouTube)
**********************
בשורה תחתונה, כל המרכיבים הנכונים נמצאים שם, אבל משהו בשלם לא הצליח להמריא, ובטח שלא להצחיק אותי בקול רם.
———————————–