יש ימים בהם אני מתעוררת עם רצון לכבוש את העולם, לצאת ,לעשות, להיפגש, לחוות ויש בקרים בהם הכול נראה לי בלתי מושג, קשה ולא משתלם להתאמץ עבורו.
אני לא באמת יודעת מה עושה את ההבדל, אולי עייפות, אולי כאב פה ושם שמופיע לאחרונה מבלי להיות מוזמן ומשתלט על כל חלקה טובה, מזכיר לי ובגדול שאני כבר לא צעירה….
ימי החורף עברו חלפו להם, הרצון להשתבלל, להיכנס לקונכיה, עבר. האביב פורח ומזמין לצאת אל השמש החמימה, לפני שהיא תהייה חמה מדי.
זו תקופה נהדרת לטיול בחו"ל. החורף כבר נסוג, התלמידים עדיין בבתי הספר, אין צפיפות ויש כרטיסים יחסית זולים.
אז למה שלא אסע גם אני?
היו שנים בהם לא נסעתי לחו"ל כי הברכיים שלי הכואבות מנעו ממני את ההנאה, אחר כך עברתי ניתוחים, החלפת שתי ברכיים ויכולתי לנסוע אבל פחדתי שיהיה קשה, שכנעתי את עצמי שלא בא לי.
טיפשי אבל זאת האמת.
לאחרונה, שכנועים של משפחה וחברים, הביאו אותי להחלטה שאני מנסה. שבוע הבא אני טסה לבודפשט, לביקור שתי בנות דודות, הן, שתיהן, כל משפחתי שנשארה שם.
זהו זה, אני נוסעת!!
יש כרטיסי טיסה, יש כרטיסים להצגות, המזוודה כבר על הספה מחכה לקלוט לתוכה את כל מה שאני צריכה לשבוע, גם מתנות וגם מקום לכל מה שארצה להביא משם, לילדים שלי אוהבי הפפריקה, הנקניק ההונגרי והערמונים.
רגשות של התרגשות ושל פחד, בערבוביה, מלווים את הימים שלפני הנסיעה.
בעבר, נסעתי הרבה לחו"ל, אהבתי את הנסיעות האלה. מוזר שעקב הפסקה ארוכה או הימנעות, קשה לחזור להרגל, אפילו אם הוא מוכר וזכור לטוב.
את העיר אני מכירה כמו את כף ידי, גדלתי בה עד גיל עשר ובבגרותי שהיתי בה רבות, לפרקי זמן קצרים של שבוע שבועיים.
אני כבר חולמת על הקפה עם עוגת הז'רבו, העוגה הכי אהובה עלי ועל המאכלים שאני כל כך אוהבת ונמנעת לאכול בבית ביום יום. בטח אחזור משם ישר לכמה ימי צום.
בינתיים אני דוחה את המחשבות הטורדניות על קלוריות,
ביי, אני נוסעת!!!!