זו המסיבה שלו והוא יבכה אם בא לו?

עונת המסיבות בעיצומה. גם הילד שלך מסרב להשתתף? גם הילדה שלך נצמדת לך לרגל?

התמקדות עם ילדים

עונת המסיבות בעיצומה (מסיבות סיום, חנוכה, פורים וימי הולדת), והורים רבים, במיוחד לילדי הגן, מוצאים עצמם יושבים על כסא קטן כשלרגלם צמוד ילד אילם, או ילדה קפואה. נראה כאילו כל שאר הילדים שמחים ונהנים להופיע, לשיר ולרקוד, ורק הילד שלי על סף דמעות, לא מוכן לזוז. 

"למה הוא לא שמח? למה היא מתביישת?" אנחנו שואלים את עצמנו, שאלות שאין עליהן באמת תשובה. כולם אומרים לנו שצריך ללכת עם הילד, לאפשר לו, ודאי לא להכריח. וזה מן הסתם נכון, באינסטינקטים שלנו אנחנו מרגישים שלא טוב ללחוץ על הילד. אבל גם כשאנחנו לא עושים כלום, רק מחבקים אותו וצופים יחד בשאר הילדים מפזזים בגיל, בפנים משהו נצבט. בפנים ה"למה" ממשיך לנקר.

וזה נוגע בנו במקום שלנו כילדים: מי שהיה כזה בילדותו, ודאי זוכר את התחושה, במיוחד אם הכריחו או ניסו לשכנע אותו להשתתף. הוא מזדהה עם הילד.
מי שהיה ילד עליז, חברותי וחסר דאגות, לא מצליח להבין. אולי הוא מבקר (מה הסיפור שלו?), ובכל מקרה דואג נורא: איך הוא יסתדר? מה יהיה בהמשך?
למעשה, לא משנה על איזה משני סוגי ההורים אנחנו נמנים, אנחנו חווים כרגע מועקה וחוששים לילד. משאת הנפש שלנו היא שהילד שלנו יהיה בעל בטחון עצמי, רגוע ונינוח.

ילד מנסה להרגיע ילד

הנסיון להיות עם הילד שלנו במצב המורכב הזה (והוא מורכב; בכל פעם שהילד שלנו נרתע בפחד, או מתנהג בצורה חריגה – וכאן שניהם משמשים בערבוביה – המצב הופך מורכב עבורנו), קשה יותר עבורנו וגם עבור הילד כל עוד לא נשים לב לילד הפנימי שלנו, שמזדהה או דואג.
כל עוד לא נקשיב לתחושות הללו, נמצא עצמנו פועלים מתוכן, וגם הילד שלנו יחוש, גם אם לא נאמר דבר, את ההזדהות או החרדה.
כשאנחנו פועלים מתוך הזדהות או חרדה, נפגע הבטחון שבכוחנו להקנות לילד, הבטחון בכך שזה בסדר, שהוא יכול להיות בדיוק מה שהוא ולא "צריך" להשתנות או לשים עצמו במצב של מבוכה או אפילו סכנה (כי כן, יש ילדים שעבורם קונסטלציה שכוללת מוסיקה רועשת, ילדים מתרוצצים והבזקי מצלמות של ההורים שצובאים מסביב, מעוררת תחושת סכנה של ממש). כשאנחנו פועלים מתוך תחושת הדאגה, ההזדהות, המועקה או החשש, או אפילו מתוך הרצון הנואש שלנו לשפר את המצב, אנחנו כבר לא מהווים עוגן עבור הילד שלנו, המצוי כרגע במצב מעורער ממילא. זה כאילו שהילד הפנימי המבוהל שבתוכנו מנסה להרגיע את זה שצמוד אלינו כרגע… זה לא עוזר.
אז מה אפשר לעשות? ודאי שלא לנסות לגרש את המחשבות הדואגות והסוררות; זה רק יחזיר אותן אלינו ביתר שאת. התנועה שבאפשרותנו לעשות היא עדינה אך רבת עוצמה: לשים לב.
אם ניתן דעתנו לתחושות שלנו, אם נחבק את הילד החרד שבתוכנו, נוכל לשוב ולהיות הורים שמחזיקים ברכות את הסערה שבתוכם, ומהווים חוף מבטחים לילד. חוף שעליו יוכל לנוח, בלי להעמיד פנים, בלי להתאמץ, ויוכל לגדול שם עוד קצת, כדי להיות מבוגר בעל בטחון עצמי, רגוע ונינוח.

ענת גל-און, מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים, ילדים ונוער מטעם המכון הבינלאומי להתמקדות בניו-יורק

התמקדות בבית – תהליכים אישיים ומערכות יחסים
www.homefocusing.com

פייסבוק: https://www.facebook.com/homefocusing

 ***

אחת המשימות המאתגרות ביותר – להיות עם היקרים לי במצוקה ובחרדה, שלהם ושלי. איך עושים זאת?

קורס התמקדות בבית בתל אביב. לפרטים נוספים והרשמה: 0544.527584