התחרפנו. התחרפנו לגמרי.
השמש שלנו יצאה לטיול ארוך ביבשת אחרת והעננים תפסו את מקומה. משחקים עם השמיים מחבואים ומידי פעם עושים הפגנה צפופה עד כדי כעס ודמעות, אשר מוטחות עלינו ישר אלי עורף.
ענניות קרות-מזג מטילות עלינו מידי פעם גשם קפוא, ברד מנוכר, אשר כואב בעת הפגיעה אך בר ריכוך אם תניח אותו בכף ידך ותעניק לו מעט יחס חם. ענני מרום יורדים נמוך בעת שחר ודופקים על דלתותינו, ממסכים את הראייה לכדי מרחק חוטם ומסייעים לנו להוריד הילוך, להיכנס אל היום ברגל זהירה, מחושבת, לא מתלהמת.
גם ברקי שחקים נימתַחוּ וירצדו בין שמים למים, כמסך מקולקל שמאיים להתפוצץ. מאירים ולו לרגע את הלב בפחד משתק ומיד מנחמים ברעם מעומעם שניתן להתייחס אליו כנשיקת עננים או כמריבת עבים, תלוי במצבך הנפשי בעת הסערה.
והים גועש. בודק גבולות מול החוף, מתנכל לצדפיו הקטנים, מלקה את סלעיו, אך שומר על קו דמיוני ולח, שאותו הוא אינו חוצה. יודע הים כי לכל ניסיון השתלטות יש מחיר. איזה מזח שיישב על ראשו, או אפילו שלולית דלק שהחוף יזרים לתוכו, כדי לדכא את היצר הפִראי שלו.
ובעת סערה של רוחות וגשמים, כשהעיניים והאוזניים מכוסות לשמירה על טריותן, כשכל חושינו מכונסים ושומרים עצמם, מתגנב הפלא הלבן אל צמרות ההרים. מטפטף הוא בשקט המופלא שלו בינות הרוחות וההמולה האימתנית, מפלס דרכו באיטיות שיטתית ומכסה חלקות טובות וטובות פחות, לכדי מרבד לבן בוהק ומזמין.
מסדר את כל הפיגמנטציה של פני השטח לכדי משחה חלקה אחת. יפה הוא למבט ונעים למגע. אך התעסקות-יתר עימו תסיר אותו אט-אט ותחשוף באכזריות את חתחתי ההרים, כאילו והיה השלג כמייק-אפ שנסוג מפרצופם.
ומול כל העוצמות המתוזמנות עד כדי בלאגן אחד גדול, עומד אתה ומטרייתך הקמלה מעליך, מנסה להחזיק עצמך בגאון מול הכח הגדול הזה, וסופג הכל. את צנינות הקור, את ברק הברקים, את שאון הרעמים, את רטיבות המטחים ואתה מנסה לכוון.
אתה מניח את ידך באצבעות שבירות על התרמוסטט הפנימי שלך ומחזיק אותו בעוז בכדי שלא להישבר. אתה משכנע עצמך שלא קר לך, שהגשם הוא מקומי, שהברד בכלל בספרד. אתה עץ נטוע, אתה סלע איתן, חזק ונטול השפעות של המזג.
והגשם מכה בפניך, אך אתה יציב, והברד מפליק בישבנך, אך אתה יציב, והקור מנווט בעצמותיך ואתה, אתה.. נשבר.. התרמוסטט חדל מלפעול, המחוג שלו מסתובב במהירות סביב עצמו וכל גופך הפקר לחסדי השמיים והמים.
קר לך עד דמעות הקפואות מקור, רטוב לך עד תחתוניך הספוגות ולא מִפחד, תנועתך איטית איטית למרות שאתה ממהר אל המחסה. בצר לך כל משאביך מתרכזים למקום אחד, ברירת המחדל, אל הקללה החרישית הזו שתצליח לחמם ולו במעט את שפתיך.
כוס התה משליכה אדים על החלון ומסתירה במעט את המתרחש בחוץ. סוג של נחמה לאחר שהחלפת בגדים, התחממת בצעיפי סבתך עליה השלום, הרתחת מים והמתקת אותם בסוכר עבות.
ישוב אתה על כסא נוח כשזכוכית החלון מגינה עליך ואתה מביט אל הסערה האימתנית שהיית חלק פסיבי ממנה לפני כשעה קשה.
הנוחות החמימה הזו מתחילה להשפיע עליך, מנחמת ומפשירה ממך את מעט הכעסים שהפנית אל הגשם והברד והמסביב. הם נראים, מבעד לחלון, מיוחדים שכאלו, יפים אפילו, הטבע בהתגלמותו, איזה יופי של חורף, אני כל כך אוהב חורף..
אתה נרדם, כוס התה מתקררת לה לבדה בפינה החשוכה ואתה מפליג בחלומותיך. לאן?.. אולי אל סיפור אחר של חורף? כן, לא יותר.