זה לא רומן, זאת סתם בדידות

אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה אם אין פה פרחים וכינורות דביקים שמנגנים. סיפור קטן עם שיר גדול.

בחורה עם מחשב נייד

זאת סתם בדידות?

מלטפת, עוטפת ותוקפת מכל עבר.

מתעוררת איתי בבוקר, חוזרת איתי מהעבודה.

מחבקת אותי חזק בשישי בערב, ומתיישבת עלי בשבת בבוקר.

הבדידות הזאת שמחה לאידי בדרך הביתה מדייט לא מוצלח.

הבדידות הזאת, מחייכת ברוע לעברי כשקולטת אותי מנסה להיפטר ממנה עם סדרת טלויזיה נוספת.

את הבורר למשל, ראיתי ברציפות כמעט כל לילה, ועדיין יד הבדידות, על העליונה.

הבדידות הזאת, קשה וקרה כשאני חולה, קטן, מסכן, עזוב וזנוח, בביתי.

הבדידות הזאת, יותר מכל, אוהבת לשמוע את אמא שלי לוחשת לי באמצע ארוחת החג, "נו, לא הגיע הזמן להתפשר?"

זה לא רומן?

פגשתי אותה בחול המועד פסח שנה שעברה. הילדים היו אצלי בחג השני. כך שניפגשנו אחרי חג פסח ראשון, כשר, קשה, ומביך. כולם עם ילדים, כולם שמחים, ורק אני. לבד.

אם יש משהו שרציתי לעשות באותו חג, זה להפסיק כבר להיות לבד.

יצאנו לדייט. היה נחמד. שתינו, אכלנו, צחקנו.

היא היתה מאוד כנה איתי, ואמרה לי ישר:

"אני האישה המושלמת, הילדים שלי גדולים, אני פנוייה לזוגיות, אני מבשלת נפלא, אני מארגנת את הבית למופת, אני אוהבת ילדים, ואני ממש אוהבת סקס. באמת, לא כמו שאר הנשים שפגשת עד היום".

הייתי קצת המום מההצהרה, אבל מעומק בדידותי, ולאחר ניתוח מהיר של המצב, נראה היה לי לא נכון לפסול סט כזה של תכונות. אפילו נשמע משעשע.

והיא המשיכה עוד קצת, וציינה:

"ומה שאני אוהבת זה אנשים פשוטים, לא מתחברת למשל לאנשים שקוראים עיתון הארץ"

כאן כבר הסמקתי. אני קורא עיתון הארץ, לפחות בימי שישי. אבל חשבתי לעצמי שעדיף לא  להתודות על הרגלי הקריאה שלי בשלב זה. "חבל, תזרום", אמרתי לעצמי.

זרמתי. זרמנו. והיה נעים. בעיקר היה נעים, כמה חודשים טובים.

נתתי נוק אאוט לבדידות. הראיתי לה מה זה.

אכלנו, ושתינו, וטיילנו, ובילינו, ושכבנו, הו שכבנו כל כך הרבה. ונסענו לפריז, ושכבנו שם כמעט כל החופשה.

והיה יופי. באמת יופי.

אבל משהו היה חסר!

חשבתי שאני מקבל הכל, באמת. חשבתי שנתנה את כולה. מקסימה אמיתית.

אבל האמת היא, שנתנה כמעט הכל.

הכל, חוץ מחברות.

חברות אמת. חברות שאפשר לדבר איתה על הכל, כל הלילה.

אפשר להעזר בה כשמבקשים, ולקבל עיצה, כשצריך.

להעז איתה ביחד, לפנטז על מסעות רחוקים, ולהפליג במחוזות הדמיון.

להשען כשקשה, ולשתף כשנעים.

בלי חברות אמת, חשבתי פתאום,

זאת לא אהבה.

זאת אהבה מדומה.

[youtube k4_LR8QdRcs]