זהירות מורה (בחופשה) לפניך

תוציאו דף ועט ותרשמו לפניכם , העולם מתחלק לשני סוגי אנשים – כאלו ששונאים מורים וכאלו שאוהבים מורים חוץ מהימים שהם (המורים) בחופש. ולפני שאני ממשיכה, אני יודעת מה אתם חושבים על השימוש במילה "שונאים", שאני ממש מגזימה, וזה לא בדיוק ככה וזה לא את זה אני, זה בסדר, אני מרשה לכם להמשיך לא לומר את זה בקול רם, בשביל זה בדיוק יש אותי.

חשבתי לעצמי לכתוב לכם עד כמה העבודה שלי מורכבת, על האחריות, על ההשקעה אבל זו נקודת פתיחה ממש לא מועילה כי ממילא לא תאמינו לשום מילה ואחרי הכל אני בחופש ובניגוד אליכם יש לי זמן לכתוב כמה שאני רק רוצה, אז החלטתי לתאר לכם – אתכם עצמכם ואיך זה בדיוק נשמע.

אני אתחיל דווקא מהסוף, מהסיוט הגדול, סליחה… החופש הגדול. רבע לשש בבוקר, הילדים שלי, שלא הפנימו שאימא לא ממהרת לצלצול, מעירים אותי עם רשימת בקשות ומטלות: אחד מושך מעליי את השמיכה ומבקש ארוחת בוקר כולל קינוח ומנת פתיחה לא משהו מיוחד, השנייה חושבת שבשביל שהטלוויזיה תדלק היא רק צריכה לזרוק לי את השלט על הראש, כל השאר יקרה לבד. שימי לה "מיקי" מציע החצי השני (והמתכחש לשיתוף הפעולה בינינו שהוביל להולדת שני המסתננים אל החדר) זה יעסיק אותה לעוד חצי שעה, כאילו שזה יועיל למי שישאל אותי את השאלה מה נשמע? מה נישמי…מה נישמיקיבל שלט על הראש אני או אתה?!

אני זורקת עליי איזה בגד חצי נורמלי חצי האי ערב ונוסעת (ממש ככל בוקר) אל הגן של הילדה. "איך רואים שאת בחופש!!!" זורקת לי אימא מאופרת ולבושה, אני מחייכת וכל מה שרץ לי בראש זה: כן בטח, ככה בדיוק נראים בחופשה.

וזה הרגע בו אני מבינה, שלא משנה מה יקרה לי בחודשיים הקרובים, אני לא אצא מזה שפויה:

רושמת את הילדים לקייטנה – למה לך?? לא חבל על הכסף? את בחופשה. לא רושמת את הילדים לקייטנה – אין קשר לזה שאת בחופש, הילדים זקוקים לחברה! סוגרת נופש ליולי – אסור לנסוע זה שלושת השבועות, סוגרת צימר לאוגוסט – תבטלי, תשעה באב – אחרון כל הצומות. מתקשרת לדבר עם חברה (שכל השנה מדברת איתי בדיוק באותה השעה) – אחותי אני אחזור אלייך, אני לא כמוך – בחופשה. מציעה ארוחת בוקר לחברה אחרת -היא מעלה פוסט על כך שאני זורה לה מלח על הפצעים ותוך דקה מטח של תגובות קטלניות – מוות למורים! מחפשת עבודה לקיץ – הגזמת! תהני מהחופשה! לא עובדת כל החופש – למה לא, תהני לך יש מי שעושה את העבודה השחורה.

וזה לא נגמר באוגוסט, כי מיד אחריו מגיעים החגים, השביתות, העיצומים והחורפים (הימים האלה שאני שולחת את הקטנים שלי למסגרת ואתם לא שולחים את הילדים), חופשת סוכות וחופשת חנוכה, פסח שלא נדע, וכל ההורים פשוט לא מבינים למה הם זקוקים לכל כך הרבה חופש, גם כן אלו, המורים.

ולי יש רק שאלה אחת (ואתם יותר ממוזמנים להשיב עליה בתגובות) – אם זה כל כך פשוט להיות איתם (מפרגנת לכם, שניים, שלושה ושלכם לא שלושים של מגוון הורים), אם זו עבודה כל כך קלה שלא דורשת חופש, אתנחתא ומצבור של כוחות מחודשים, אז למה? למה? למה? למה????????????? אתם כל הזמן מתלוננים – על זה שאתם צריכים להיות עם הילדים, הילדים  שלכם…לא של אחרים!