זהו שיר אחרי מלחמה

בחורה עם מחשב נייד

אופטימיות קשת בענן

זהו שיר אחרי המלחמה..

איך אתאר את האושר השקט שהציף אותי ברגע שהוא נכנס הביתה?

איך אתאר את הפנים היפות שלו, השזופות מידיי, עם העיניים החכמות, העייפות, שראו מראות…

איך אתאר את ריח הזיעה בסרבלים שנלבשו במשך ימים רבים בקרב, באבק,

ועטפו את הנסיך שלי בחום הצורב…

פתאום אני קולטת שאני כותבת מה שעד עכשיו הייתי קוראת בתיאורים של מלחמות ישנות (?) על יום כיפור.. על ששת הימים… גם אותי יקראו בעוד שנים ולא יצליחו להבין?

לא יצליחו להבין שבימים אלה, כשאפשר להשיג כ-ל אחד בכל רגע בייד, בפייסבוק, ואם מישהו לא זמין חצי שעה מתחילים לדאוג – הימים והשעות שהעברנו כשידענו שהוא בפנים נלחם  – לא היתה בהם שניה של מנוחה, ואין לתאר את הרגשת חוסר האונים, התסכול, התקוה, התפילה…

איך אסביר שאיכשהו תפקדתי,

שארגנתי חבילות לחיילים ותרומות ללוחמים, שתיקשרתי עם כל אמא שאני מכירה שהיה לה נסיך לוחם בעזה, שיזמתי מפגשי אמהות מהיישוב שלי, ואת כל זה עשיתי כי בתוך הטרוף וחוסר האונים שלי הייתי חייבת להיות עסוקה ומותשת..

וכולם זוכרים שסיפרתי שהבית נקי והארונות מסודרים – יקיריי זה היה בשבוע הראשון..

בשבוע השני והשלישי כבר לא היה לי כח וחשק לעשות כלום.. מותשת .. אבל מחייכת..

האם אוכל להעביר את החיוך והנחמה עם כל sms, טלפון או חיבוק, של חברה ישנה / קרובה / רחוקה שחימם לי את הלב? על טלפון מתעניין של חבר שלא דיברנו שנים, אבל חושב על הנסיך שלי עכשיו..

שהכרתי אנשים חדשים, ופנים חדשות לחברים ישנים – שתרמו, שנתנו, שחיבקו הכל מתוך אחוה רעות ואהבה לעם הזה בכלל ולחיילים ולתושבי הדרום בפרט…

על הרגעים שהסתכלתי על שאר בני הבית שהמשיכו בשגרת החופש, והאהבה שלהם בעיניים היה מה שהחזיק אותי…

על היכולת המופלאה והלא מובנת שאחרי שכתבתי משהו ופרסמתי אני מרגישה משוחררת.. כאילו הרגע הזה שבו המילים יצאו ממני ונשלחו לעולם מחליקות אצלי משהו בפנים…

ועל האבן הזו ,למעשה שתיים – בצורה של אבנים משתלבות, בצבע אפור , שיושבות לי אחת מעל השניה בדיוק מתחת לסרעפת, ודי מקשות על הנשימה, אבל שנמסות במיידי, בשבריר השניה שהפנים המחייכות של אחד החיילים שלי מפציעות…

ומתיישבות בחזרה בנשיקה של הפרידה, עד לפעם הבאה…

על לילות לבנים, על סיוטים מפחידים, על תשישות ,

אבל גם על רגעי שמחה, אהבה, התרוממות רוח, יחד, חוזק וחוסן,

ובמיוחד על חסד ונתינה בכל מישור אפשרי…שפגשתי סביבי בכל יום ..

ואני לוקחת איתי עוד שני דברים להמשך חיי :

הראשון נאמר באחד ההספדים על שלושת הנערים שנחטפו – "הריני מקבלת על עצמי מצוות ואהבת לרעך כמוך"

והשני מהכתבה על צור גולדין, אחיו של הדר גודלין ז"ל, שמספר שאחרי דיון משפחתי ארוך על איך מגדירים לוחם יהודי – איך בונים מודל ללוחם, הדר והוא כתבו יחד על רצועת הנשק "בעוז ובענווה" .

וכשאני מגהצת הלילה את המדים של הנסיך המדהים שלי (שהסתיימה לו ההתרעננות…) ,

ושמייצג בהוויתו ובתפקודו באופן יומיומי את שני הדברים,

שעבר את מבחן האש (תרתי משמע) וניצח בו בגדול עם הרבה סיעתא דישמיה,

ושומעים את הניסים שקרו לו ולחברים שלו בשבועות האלה ..

אפשר רק לומר תודה. ולחבק.

ולהשתדל להיות כל יום אנשים טובים יותר…

צוק איתן של עוז וענווה.

רינה שרון - אמא צבאית
אמא ל- 2 חיילים קרביים, השלישי בדרך,ו-2 נסיכות , עובדת במשרה מלאה ,פעילה חברתית למען חיילים, מתנדבת, כותבת, מאמנת.. יוצרת, אופטימית, אוהבת אנשים ורגעים.. וקמה כל יום באושר לאתגרים שהחיים מזמנים...