התמודדות עם אובדן ושכול

בחורה עם מחשב נייד

אובדן מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. יש חוויות של אובדן אשר מתפתחות בעקבות אירועים בלתי צפויים שאנחנו נחשפים אליהם במהלך החיים. האירוע המוכר ביותר שמוליד חוויה של אובדן הוא מוות של אדם קרוב, ואכן חוויה כזאת נחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות  הקשות ביותר.

 מה מעצב את חווית האובדן? הקשר שלנו עם אנשים קרובים, עם הסביבה שלנו, עם האמונות שלנו, עם הגוף שלנו, מגדיר את הזהות האישית. ניתן לראות את הזהות האישית כתחושה סובייקטיבית יציבה, המורכבת ממערך של התקשרויות אותן חווה האדם, שמהוות חלק בלתי נפרד מהתפיסה העצמית שלו. חוויה כזאת פוגעת בתחושת היציבות והביטחון של האדם, מערערת את שיווי המשקל שהיה נתון בו קודם לכן. המציאות השתנתה והאדם מרגיש שאינו יכול להמשיך בתפקודו היומיומי, הוא זקוק לפסק זמן. באותו פסק הזמן הוא יעבור תהליך של עיבוד החוויות הקשות, טיפול עצמי בפגיעה בזהות, כדי שיוכל להחזיר את שיווי המשקל לקדמותו. התהליך שמתפתח בעקבות האובדן הוא ספונטאני, חלקו אינו רציונאלי ואינו נשלט על ידי האדם, אך הוא נורמאלי לחלוטין. יתירה מזאת, תהליך כזה נחוץ כדי לחזור לשווי משקל ולשגרת פעילות, ולכן ניתן לייחס לו ערך הישרדותי. לתהליך כזה אנחנו קוראים אבל, והוא מוכר היטב ונחקר על ידי פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים במדעי ההתנהגות. 

על אף העובדה שכל אדם מתאבל בדרכו האישית. מנהגי האבלות ביהדות מעידים על הבנה מופלאה של חז"ל, בתהליך הפסיכולוגי שמתנסה בו המתאבל. חשוב לציין שהמעבר משלב אחד לשני הוא הדרגתי, לעיתים חוזרים לשלב קודם אחרי שנמצאים בשלב מתקדם יותר, משך הזמן בו מתנסים בכל שלב, והעוצמה שלו, משתנים מאדם לאדם, אבל על אף כל השונות הזאת בין אנשים, הדפוס הכללי קיים ברוב המקרים.

אלו שלבי האבל : 

 הכחשה. אנשים שמקבלים הודעות על מות אדם קרוב ויקר להם, מגיבים פעמים רבות במשפטים כמו: "לא יכול להיות" "זאת בודאי טעות" "אני לא מאמין". ההתנהגות שלהם והתגובות הרגשיות, בשעות ובימים הראשונים אחרי האובדן, נראית לעיתים תמוהה לסביבה, המצפה מהם להסתגר ביגונם. פעמים רבות הם ממשיכים לעסוק בעיסוקים יומיומיים, משוחחים בערנות עם הסביבה, אינם בוכים או מפגינים סימנים אחרים של כאב ויגון. תגובות אלה מוסברות על ידי מנגנון ההכחשה שמופעל אצלם לנוכח האובדן. ההכחשה מתבטאת בכך, שהאדם אינו קולט את המשמעות הרגשית של האובדן, ועושה הפרדה בין ההבנה השכלית, של האירוע שהתרחש, לבין קליטת המשמעות הרגשית של האירוע עבורו. לו הינו קולטים בבת אחת את מלוא המשמעות הרגשית של האובדן, המערכת הנפשית הייתה נתונה לאיום חזק מידי. הכחשה היא מנגנון הגנה שאינו מודע. מטרת ההכחשה היא למתן את התהליך של קליטת המשמעות הרגשית של האובדן, לאפשר לנו לעבור בשלום את הגל הראשון והבלתי צפוי לחלוטין של הכאב. 

כעס וביטויים רגשיים אחרים: עם התפוגגות ההשפעה הממתנת של ההכחשה, מתחילה לעלות למודעות המציאות הכואבת, אבל אנחנו עדיין לא מוכנים לקבל אותה ולהשלים עימה. הרגשות החזקים מתפרצים, ושכיח במיוחד ביטוי של כעס. כועסים על דמויות הקשורות במוות של האדם הקרוב, כועסים על אובייקטים (למשל, מכונית, במקרה של תאונה), כועסים על הגורל, כועסים על מוסדות (למשל, הצבא, במקרה של מוות בשרות הצבאי), וכועסים אפילו על הדמות שאיבדנו, על כך שהשאירה אותנו לבד. במקרים רבים אנחנו כועסים על עצמנו, ומפתחים רגשות אשמה, על כך שיכולנו אולי לעשות משהו על מנת למנוע את המוות, ולא עשינו. גם הכעס, אינו רציונאלי ואינו לגמרי נשלט. גם הכעס, מהווה חלק מהמאמץ הלא מודע שלנו להיאבק נגד המציאות הכואבת. בשלב ההכחשה אנחנו מתעלמים מהמשמעות הרגשית של האובדן, ובשלב הכעס אנחנו מביעים מחאה והתרסה כנגדו ומנסים "לפגוע" בו. 

התמקחות:  האובדן כרוך בתחושה חזקה של פגיעות וחוסר אונים. בתגובה לכך אנחנו מנסים להחזיר את תחושת השליטה באמצעות הפעלה של מנגנון נוסף, גם הוא לא רציונאלי – התמקחות. תהליך זה בא לידי ביטוי במחשבות כמו "אם לא היינו נותנים לו לצאת מהבית, היינו מונעים את המוות", "אם היינו מבקשים חוות דעת מרופא אחר, היינו מצליחים להציל אותה", "אם היינו נותנים לה יותר תשומת לב, אולי ההתאבדות הייתה נמנעת". גם ההתמקחות, בדומה להכחשה ולכעס, מגויסת למאמץ הלא מודע שלנו לדחות את ההשלמה עם המציאות הכואבת.

 דיכאון: שלב הדיכאון מגיע מספר שבועות אחרי האובדן, מתחילים לחוש געגועים, להתעמת עם החוויה הכואבת של האובדן, אבל עדין לא מוכנים לקבל אותה. אם בשלבים הקודמים הוא הכחיש את משמעות האובדן, הביע מחאה והתרסה, וניסה להתמקח כדי להחזיר את הגלגל אחורנית, בשלב הדיכאון הוא נמצא בנסיגה, לוקח פסק זמן משגרת ההתנהלות היומיומית ומקיום קשרים מלאים עם הסביבה, שקוע בעצמו. שלב זה דרוש, כנראה, כדי להגיע לשלב האחרון, שמציין את המעבר מתקופת האבל, לשגרת הפעילות. 

השלמה, קבלה והתארגנות מחודשת: השלב של השלמה עם האובדן וקבלתו כחלק בלתי נפרד מהקיום ומהזהות של המתאבל, מגיע ברוב המקרים אחרי מספר חודשים, כשנה, מתחילתו של תהליך האבל. קבלת האובדן מציינת את הפסקת המאבק שמנהל האדם כנגד השינוי שנכפה עליו. המשאבים שהשקיע המתאבל עד כה בהתמודדות  נגד קבלת האובדן ובניסיונות לשנות את רוע הגזירה, יכולים להיות מופנים כעת לעשייה היומיומית השגרתית. החזרה לשגרת הפעילות אינה מעידה על התעלמות מהאובדן. הקשר עם הדמות שהסתלקה מעולמו של המתאבל נשאר חזק ומשמעותי, והוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מהזהות המחודשת של המתאבל. לפיכך, השלמת התהליך של האבל לא מחזיר את המתאבל בדיוק למקום הרגשי והתפקודי שהיה בו קודם, אלא למקום חדש, האבל מסתיים בהתארגנות מחודשת, שמאפשרת לאדם לקיים חיים מלאים ומספקים, מבלי לנתק את הקשר עם הדמות האהובה שאיבד.

התהליך שתואר עד כה הוא נורמאלי, וממלא תפקיד הישרדותי בהסתגלות של האדם לשינוי המשמעותי כל כך שנכפה עליו על ידי הנסיבות. מקרים בהם תהליך האבל "נתקע" בשלב של הכחשה, והאדם אינו מתעמת עם החוויות הקשות דרך הכעס והדיכאון, עלולים להעיד על תגובה לא מסתגלת, ואולי פתולוגית. חשוב להכיר באופי הנורמאלי של תהליך האבל, כי הוא כרוך, לעיתים, בהתנהגויות מוזרות, שיכולות להיתפס על ידי הסביבה כפתולוגיות. הסיוע של הסביבה בתקופת האבל יכול להתבטא בתמיכה רגשית, הכלת הרגשות של המתאבל, ומתן לגיטימציה לרגשות הקשים שלו, ללא כל שיפוט או ביקורת.  

יש מצבים בהם המתאבל מתקשה להשלים עם האובדן ולעבור משלב הדיכאון לשלב של התארגנות מחודשת. אנשים במצב זה עלולים לפתח תגובה מתמשכת בעלת מאפיינים רגשיים, קוגניטיביים והתנהגותיים של דיכאון עמוק.  התנהגות כזאת יכולה להיות תוצאה של הרבה גורמים, כמו אופי הקשר שהיה בין המתאבל לדמות שנפטרה, האישיות של המתאבל, הסביבה בה הוא מתפקד, מצבים קודמים של משבר ומצוקה אליהם הוא נחשף, ועוד. התמשכות הדיכאון של המתאבל המלווה לעיתים בהחרפתו, התנגדות לקבל את האובדן והתעקשות להמשיך בתהליך האבל, מצריכים לעיתים עזרה מקצועית