בית המשפט העליון קבע בפסיקה תקדימית מיום 19.7.17 כי הורים גרושים ששכרם זהה או דומה יישאו בתשלום המזונות במשותף, בהתאם ליכולתם הכלכלית. עד היום, הדין חייב את האב בלבד בתשלום המזונות בפסק הדין נקבע כי בגלל שהורי הילדים ניהלו מערכת יחסים שוויונית, האב אינו צריך לשלם לאם דמי מזונות עבור הילדים , המקרה הנדון בפסק הדין מתייחס לזוג הורים לשלושה ילדים (בן 11, בת 9.5 ובת 6.5) שנפרדו כאשר בתהליך הגירושין חולק הרכוש שווה בשווה, וסוכם על משמורת משותפת לילדים וחלוקת זמני השהייה עם הילדים תהיה שיויונית. המשכורות של שני ההורים מאד דומות – האב עובד כשכיר בבנק ומשתכר בסך של כ-12,467 שקל בחודש והאם מרוויחה כשכירה בחברה שכר חודשי בסך 13,295 ש"ח. אך למרות שנקבעה משמורת משותפת הגישה האם כתב תביעה לתשלום מזונות הקטינים כנגד האב,. האם טענה שעל פי החוק והדין העברי חייב האב בלבד בסיפוק צרכי חייהם ההכרחיים של הילדים הקטינים לפחות עד הגיעם לגיל 15.
במספר פסקי דין נקבע בעבר, כי קשה להעריך בסכומים את עלויות הטיפול בקטין והדאגה השוטפת לחיי היום יום שלו. על ההורה המשמורן מוטל להידרש מידי יום לענייני בריאותו, ניקיונו, הכנת מזונו, האכלתו, הסעותיו, רכישת בגדיו, הלבשתו, דאגה להשכלתו, להכנת שיעוריו, לרכישת ספרים עבורו. ההורה המשמורן יהיה זה שינחם את הקטין בדרך כלל בשעת מכאוב וצער, יעזור לו להשתלב בחברת הילדים, ויעודדו בדרך להשגת הישגים…הטיפול בקטין ע"י ההורה המשמורן משליך פעמים רבות על יכולתו של ההורה המשמורן לייצר הכנסה, להתקדם בעבודתו או בלימודיו ולהקדיש את כל משאביו הנפשיים, מרצו ויכולתו לפיתוח קריירה שבה הוא חפץ. כל ניסיון לאזן באופן שוויוני בין חובת המזונות שתושת על ההורה המשמורן לחובת המזונות שתושת על ההורה שאינו משמורן באופן חשבונאי גרידא, עשוי לגרום לעיוות ולאי צדק להורה המשמורן, ונמצא כי דווקא בעת שההלכה המשפטית תרה אחר הדרך לפסיקת דמי מזונות עפ"י עקרונות של צדק ושוויון יגרם עוול להורה המשמורן.
מתוך אותה נקודת ראות עצמה, המייחסת חשיבות כלכלית כה רבה למטלות הטיפוליות המוטלות על שכמם של הורים המטפלים בצרכי ילדיהם יש להגיע לדעת בית המשפט עתה לתוצאה לפיה במשפחות בהן נחלקות כלל המטלות ההוריות בין שני ההורים בחלקים שווים, אין כל מקום לחיובו של האב דווקא בתשלום דמי מזונות לידי האם. חיוב מי מההורים בתשלום דמי מזונות לידי ההורה האחר, בעת קיום משמורת משותפת,אמור להיעשות לדעת בית המשפט רק באותם מקרים בהם מתקיימים בין ההורים פערים כלכליים משמעותיים, אותם יש לאזן בזהירות רבה, אך ורק במגמה למנוע כל פגיעה בטובתם וברווחתם של הילדים הקטינים.
בית המשפט קבע כי כל הורה יישא בפועל בהוצאות הילדים כשהם שוהים ברשותו, כמו אוכל ושכר דירה. לגבי כל שאר ההוצאות, כמו ביגוד וחוגים, ייקבע הורה אחראי שינהל אותן, וההורים יישאו בהן במשותף. המשמעות היא שכאשר ההורה האחראי הוא האם, בהתאם להחלטת בית המשפט, האב יעביר לה כספים לצורך הוצאות אלה, ולהפך. ההורה האחראי לכספים יהיה זה שבית המשפט לענייני משפחה יקבע כי הוא המטפל העיקרי בילדים.
ההחלטה התקבלה פה אחד בהרכב מורחב של שבעה שופטים, שבו היו חברים שופטי העליון סלים ג'ובראן, אסתר חיות, יורם דנציגר, עוזי פוגלמן, נעם סולברג, דפנה ברק־ארז ומני מזוז. עד היום, הדין חייב את האב בלבד לשאת בתשלום המזונות, גם אם משכורתה של האם גבוהה יותר.
כדי למנוע מצבים של חוסר אמון בין ההורים או צורך בשיתוף פעולה כלכלי יום יומי וסכסוכים קבע העליון כללים עקרוניים לחלוקת ההוצאות, המתחשבים בחלוקת המשמורת בין ההורים בפועל. עוד נכתב בפסק הדין כי במצב של השתכרות שווה, ייקבע מנגנון לריכוז הטיפול בהוצאות שאינן הוצאות שוטפות, אלא "צרכים אחרים" — כמו ביגוד, ספרי לימוד, טיפול רפואי בלתי צפוי ועוד. מדובר במנגנון של הורה מרכז אחד, שיקבל לידיו תשלום של מחצית ההוצאות האלה מן ההורה האחר. לצד זאת, ייתכנו פתרונות נוספים — כמו חשבון בנק משותף של ההורים — וזאת לפי שיקולי בית המשפט, שייקבעו בהתאם לנסיבות המשפחתיות. הכללים ישמשו ברירת מחדל שממנה יכולים בתי המשפט לסטות.
את הכללים פירטה השופטת ברק־ארז: "במשמורת משותפת יישא כל הורה בהוצאות הקיום השוטפות הנוגעות לילדים, ולכן הוצאות אלה 'יתקזזו' ללא צורך בהעברת תשלומים בין ההורים, וזאת לפי אחוז מסוים משיעור המזונות שעליו יורה בית המשפט לענייני משפחה, בהתאם לגילם של הילדים ולהערכתו את העלויות הכרוכות בהוצאות קיום שוטפות אלה מתוך כלל צורכיהם המגולמים במזונות".
בפסיקתו המהפכנית קבע בית המשפט העליון פרשנות חדשה לדין העברי. לפי הפרשנות המקובלת עד היום לדין העברי, כאשר הילדים בני 6 עד 15, מוטלת על האב האחריות הבלעדית לסיפוק צורכיהם ההכרחיים כמו ביגוד, הנעלה ומזון. אשר לשאר הצרכים, הכוללים חוגים, חופשות ונסיעות, מדובר בדמי מזונות המכונים "דין צדקה" — כלומר, האחריות במקרים מסוג זה מוטלת על שני ההורים באופן שווה, בהנחה שלאם הכנסה מספקת להשתתף בהוצאות אלו.
לפי השופט פוגלמן, על פי החוק הקיים, הגבר מחויב להעביר לידי האשה תשלום מזונות חודשי קבוע, שלא בהכרח מביא בחשבון הוצאות שבהן הוא נושא בזמן שהילדים שוהים עמו. בשל כך, משאביו של הגבר עלולים להצטמצם עד כדי פגיעה ביכולתו לספק רמת חיים נאותה לילדיו ולעצמו. לדבריו, על רקע זה, נקבע כי המצב הקיים אינו שוויוני ומביא לפגיעה באב ובילדיו. השופט פוגלמן הוסיף: "אפשרי כי במקרים של משמורת פיזית משותפת יופחת חיובו של האב בהשוואה למקובל כיום. אם ההורים שקולים מבחינה כלכלית, אפשרי גם שכל הורה יישא במזונותיו".
על פי הפרשנות החדשה שאימץ בית המשפט, בגילים האמורים תוטל האחריות לסיפוק כלל הצרכים — הן המזונות ההכרחיים והן מזונות הצדקה — על שני ההורים. כך, הדין לא יחייב עוד את האב באופן בלעדי במזונות ההכרחיים, ויאפשר לחתור לחלוקת נטל הוגנת ושוויונית מבעבר תוך הבטחת טובת הילד.
השופט סולברג כתב בפסק הדין: "הגרעין הקשה של דיני המשפחה בישראל — דיני נישואים וגירושים — מאופיין בחוסר שוויוניות בין גברים לנשים. על פי ההלכה היהודית נתון הגט בידיו של האיש — ברצותו ייתן, ברצותו יסרב. אף על פי כן, אין בכך כדי להצדיק חלוקה בלתי־שוויונית של חובת תשלום מזונות הילדים. זאת, לא רק בשל העיקרון שלפיו 'אין מתקנים עוול בעוול', אלא מחמת העובדה שהלכה למעשה איננו מבקשים 'לנתק' את שאלת מזונות הילדים מהליך הגירושין בכללותו. הללו יישארו כרוכים זו בזה".
בית המשפט בקביעתו הסתמך גם על עמדת היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, והחלטת הרבנות הראשית מהשנה החולפת — לפיהן ניתן לתת פרשנות זו לדין העברי. בדצמבר האחרון המליץ מנדלבליט בחוות דעת תקדימית לשנות את הפרשנות לחוק הקיים ולהתחשב, בעת פסיקת מזונות אצל הורים גרושים, בהכנסות שני ההורים ולא רק בהכנסות האב. מנדלבליט לא התייחס בזמנו לשאלה האם לבטל באופן גורף את תשלום המזונות במקרים מסוימים, או רק להפחיתם. לעמדתו צורפה כנספח חוות דעתו של ראש תחום משפט עברי במשרד המשפטים, ד"ר מיכאל ויגודה. לדברי ויגודה, ניתן להתחשב בהכנסת האם בקביעת מזונות לילדים מעל גיל שש. לגבי ילדים מתחת לגיל זה, חובת המזונות מוטלת בלעדית על האב, בכל הנוגע לצרכים ההכרחיים. בנוסף, בשנת 2015 קבעה הרבנות הראשית לישראל תקנה חדשה ולפיה על הדיינים להתחשב גם במצבן הכלכלי של האמהות בפסיקת המזונות.