השיחה האחרונה שלי עם אבא. מסע בזמן.

רגע לפני יום המשפחה, זכרונות שמציפים אותי על השיחה האחרונה שלי עם אבא שלי והצוואה שהשאיר לי. מסע בזמן לאיש מיוחד במינו עם עיניים ירוקות וטובות.

29.8.2016

שעות בוקר מוקדמות בברוקלין נוי יורק, אני מתקשרת הביתה לשמוע מה שלום אבא.

"היי אמא, מה קורה, מה שלום אבא?" אני שואלת מקווה לשמוע רסיסי תקווה. אמא שותקת ומעבירה לי את דודה שלי.
"המצב לא טוב" אומרת לי דודה שלי. "קשה לו כבר לבלוע, קשה לו אפילו לשתות. הוא בקושי מדבר".
אני מחזיקה את עצמי בכח לא לבכות, מפגינה "חוזק" ליד הבת שלי שיושבת לידי.
"תני לי לדבר איתו" אני מבקשת. "אני לא בטוחה שהוא יענה לך או יגיב" היא עונה ושמה את המכשיר ליד האוזן שלו.

בלי לחשוב בצורה כמעט אוטומטית אני אומרת "אבאל'ה אני אוהבת אותך. תחזיק מעמד בשבילי בבקשה"
רגע של שקט ונשימה כבדה שאחריהם הוא מצליח לומר לי שתי מילים בקול חלש.
שתי מילים שיהפכו להיות השיחה האחרונה שלי עם אבא ולצוואה שהשאיר לי.

דודה שלי לוקחת את הטלפון חזרה ומודיעה לי "תמצאי לכן טיסה חזרה.

קרדיט: canva
קרדיט: canva

אם רק יכולתי לעשות רוורס בזמן

1984
אני כמעט בת 5 יושבת על הספה בסלון צופה בטלוויזיה עם אבא שלי.
הוא מחבק אותי ואני מרגישה הכי מוגנת ובטוחה בעולם.
אבא מספר לי סיפור לפני השינה במבטא צרפתי ועיניים ירוקות וטובות.
"לא יכול לקרות שום דבר רע כשאבא לידי" זה מה שעובר לי בראש.

2007
כבר גדלתי קצת, ואפילו מצאתי לי אביר שביקש את ידי.
אבא שלי שמח ומרוצה כי הקשבתי לו כשאמר לי בקולו הרגוע והנעים
"אל תבחרי אף פעם גבר קנאי, קמצן או מהמר".
ברת מזל שכמותי, זה בדיוק האביר שלי.
מפרגן, נותן לי לצמוח לצדו, לא אוהב שום דבר שמתמכרים אליו, אפילו לא כדורגל.
אבא מאושר ומלווה את האביר שלי בעיניים ירוקות טובות ונוצצות לשאת אותי לאישה.

קרדיט: אוסף פרטי
קרדיט: אוסף פרטי

2008
יושבים להם ביחד בחדר הלידה אבא שלי והאביר שלי.
האביר מרוגש מכך שעוד רגע יהפוך לאבא לשניים,
ואבא שלי מרוגש עד עמקי נשמתו מכך שהחלום שלו תכף מתגשם. הוא בדרך להפוך לסבא לתאומים.
הוא לא ידע אז, את מה שאנחנו יודעים היום, שהתאומים האלה, הנכדים הראשונים שמילאו את ימיו באושר, היו הסיבה שלו להמשיך לחיות.

קרדיט: אוסף פרטי
קרדיט: אוסף פרטי

יולי 2014
חודש וחצי אחרי לידת הילד הרביעי שלי מתחילה מלחמת צוק איתן.
אזעקות מרעידות את הבית כמה פעמים ביום. חופש גדול וכולנו כלואים במקלטים.
האביר מוצא כרטיסי טיסה לניו יורק ובדרך לא דרך, מצליח לשכנע את ההורים שלי להצטרף אלינו.
משימה מאתגרת במיוחד לאור העובדה שכל פעם שהצענו נסיעה לאמא שלי היא סירבה.
טסים כולם יחד לחגוג את החיים. מיאמי, דיסנילד, ניו יורק.
מגלים שזה יהפוך להיות "הטיול האחרון של אבא"

אבא ואמא ברגעי חסד של שקט ברציף של ניו יורק קרדיט: אוסף פרטי
אבא ואמא ברגעי חסד של שקט ברציף של ניו יורק קרדיט: אוסף פרטי

נובמבר 2014
בדיקות לא טובות של אבא גוררות עוד בדיקות ועוד בדיקות, עד שמגיעים לאבחנה.
סרטן בשלפוחית השתן. שלב 4.
העולם מתהפך.
למה? מה עשינו? אמא נצחה את הבן $%#% הזה לפני 3 שנים! מה יש לך מהמשפחה שלי?!!
מה נטפלת על אבא שלי? האדם הכי בריא בעולם? זה שלא עישן, לא שתה, לא אכל בחיים חריף לא הימר והיה רגוע סבלני וחייכן.
הכחשה. כולנו במצב כוננות. מתגייסים ללוות לכל מה שצריך.
בכל ביקור אצל האונקולוגית אבא מגיע עם קלסר מסודר ופירוט רפואי.
הוא תמיד היה מעשי, מנתח מצבים ומפרק אותם לחלקים. בכל זאת 30 שנים מהנדס אלקטרוניקה ורכיבים.

"אני צריך להילחם בזה" הוא אומר לאונקולוגית, "יש לי נכדים ואני רוצה להיות איתם כמה שיותר" הוא אומר לה.

רגע קסום בין הטיפולים בשעת שקיעה  קרדיט : אוסף פרטי
רגע קסום בין הטיפולים בשעת שקיעה
קרדיט : אוסף פרטי

הקרנות, כימותרפיה, טיפולים ניסיוניים מה שבא ומה שיש. אבא לא מוותר.
גם כשכבר רזה, גם כשאושפז, גם כשהתקשה לנשום. הוא לא רצה לוותר. לא היה מוכן.
בשלב מסויים הבנתי שלנכדים שלו יש כח שאין לאף אחד אחר.
הבנתי גם שאני רוצה שהם יהיו איתו כמה שיותר.
הם ישנים אצל אבא ואמא שלי כמעט כל ערב. נותנים לשניהם סיבה לקום בבוקר ורגעי קסם בלתי נשכחים כל ערב.
סבתא הייתה סבתא אוהבת ודואגת וסבא היה מספר להם סיפורים מהתנ"ך ומהעולם במשך שעות, בסבלנות אין קץ ובאהבה ששמורה לסבא.
הם גמעו כל סיפור כל חיבוק וכל נשיקה.
זו הייתה הבחירה הכי נכונה שעשיתי בחיי.
כל רגע עם סבא וסבתא הפכו להיות צידה לחיים, מלאי זכרונות ידע וערכים, שלא ימחקו בחיים.

פברואר 2016
אבא כבר ממש רזה, מתהלך עם מקל מרוב שעייף.
ובכל זאת אני מצליחה לשכנע אותו ואת אמא
להצטרף אליי ביחד עם האביר וכל הנכדים לכנס שבו אני מרצה בפני עורכי דין צעירים.

זוכרת בדמעות את אבא יושב באולם בו הרצתי, כאחד מהקהל, מלווה אותי בעיניים ירוקות מלאות גאווה.
למחרת, בזמן ארוחת הבוקר אבא כבר מרגיש רע מאד ורועד כולו.
הסבל הפיזי ניכר בעיניו הירוקות הטובות והעייפות.
אני מלווה אותו לחדר. הרעד לא פוסק.
אני משכיבה אותו במיטה ונשכבת לצדו מחבקת אותו חזק עד שנרדם.

האושר הכי גדול לגרום לו להיות גאה בי . קרדיט: אוסף פרטי
האושר הכי גדול לגרום לו להיות גאה בי . קרדיט: אוסף פרטי

יולי 2016
אבא מתאשפז. קשה לו כבר לנשום
זה מתחיל להרגיש כמו הסוף.
אני מכחישה. אני בהדחקה. אני בהריון.
כל יום שעובר לא מבשר טובות. באחד הבקרים ה"טובים" אני אומרת לאבא בשקט "אבא, יש משהו שאתה רוצה להגיד לי?"
הוא מסתכל עליי בשקט שלו ומסמן עם האצבע על השפתיים "ששששש…"
אני לא שואלת יותר. אבא לא אהב לדבר רגשות. אבל תמיד הרגשנו אותו.

כמעט 3 שבועות באשפוז, ההריון לא מחזיק מעמד. אבא במחלקה האונקולוגית ואני במחלקת נשים.
אני מתאבלת פעמיים. על ההריון שנגמר ועל אבא שהולך לי בין הידיים.
הנפש שלי עייפה מלהכיל.
שבוע אחרי זה אבא משתחרר הביתה להוספיס בית.
אני לא עומדת בזה יותר ואני בורחת. מעצמי ומהמציאות.
טסה עם הבת שלי לניו יורק.
לפני הטיסה אני מגיעה לאבא מחבקת אותו חזק ומודיעה לו
"אתה תהיה בסדר, אתה מחכה לי שאחזור".
אני לא מבינה אז, שהוא באמת יחכה לי עד שאחזור.

31.8.16
נוי יורק, אותה חצר בברוקלין. אחרי השיחה עם אמא שלי, אני הופכת עולם למצוא טיסה.
היחידה אפשרית היא ב 31.8.16. אנחנו ברחובות ניו יורק ופסל HOPE מול העיניים שלי, אני מצלמת את הנסיכה שלי
ואנחנו ממהרות משם לארוז ולשדה.
אני עולה לטיסה וזה ברור לי שזו תהיה הטיסה הארוכה בחיי. הנסיכה שלי לא מבינה למה אמא כל כך עצובה.
והיא רק מנגבת לי את הדמעות.
רק כשאנחת בארץ אבין שאני ואבא נפגשנו לרגע בשמיים ושזו תהיה נקודת האל חזור.

הרגע שבו עוד קיוותי שהכל סתם חלום רע שאתעורר ממנו. קרדיט: אוסף פרטי
הרגע שבו עוד קיוותי שהכל סתם חלום רע שאתעורר ממנו. קרדיט: אוסף פרטי

1.9.16 כ"ח באב תשע"ו (ובתרגום שלי כח באב, תשאב)
בשדה התעופה נתב"ג, רגע אחרי נחיתה, אני מפעילה את הנייד שלי.
המטוס עמוס נוסעים שרק רוצים לצאת וכבר עומדים וממלאים את המעברים.
עוד לפני שהמכשיר מסתנכן, אני מקבלת שיחה מהאביר שלי,
" זה נגמר ממי. הוא כבר לא סובל יותר. הלוויה עוד מעט. מחכים רק לך".

בקוצר נשימה, חרדה ובכוחות אחרונים הצלחתי להביא אותי ואת הנסיכה לדלת המטוס לזרועות האביר.
אני יתומה, חשבתי. העוגן הבטוח שלי, העיניים הירוקות הגדולות והטובות של אבא שלי, אינם עוד.

לקח לי הרבה זמן להפנים שהשיחה האחרונה שלי עם אבא, הייתה צוואה שהשאיר לי.
שתי מילים שכיוון אליהם והתכוון להם.
"תהני, תהנו" הוא אמר לי ובכך למעשה ציווה עליי לחיות ולהיות.
תכף יום המשפחה, ואני בקושי מצליחה לנשום.

החוסר הזה מאכל מבפנים, גם בחלוף שנתיים וחמישה חודשים ויום. כנראה כך יהיה לעד.
חסר לי העוגן שלי והמצפן שלי. חסרות לי העיניים הירוקות הטובות האלה,
העיניים שנתנו לי להבין תמיד שהכל יהיה בסדר.
מזכירה לעצמי, שהכל כאן נזיל, החיים קצרים ושאבאל'ה שלי ציווה לי את החיים.

זכרונות, זה מה שנשאר בסוף. אוסף פרטי
זכרונות, זה מה שנשאר בסוף. אוסף פרטי

פברואר 2019
יום המשפחה השבוע. לכו חבקו את האהובים עליכם.
נשקו אותם. תגידו להם שאתם אוהבים אותם.
תתקינו אפליקציה ותקליטו שיחות.
תשמרו שיחות עם האנשים שאתם אוהבים, גם סתם שיחות חולין. עוד תתגעגעו לשיחות האלה.
אני מדברת עם אבא שלי כבר שנתיים ככה.
השיחות חוזרות על עצמן, אבל זה כאילו הוא כאן. הוא קורא לי "ליטוש" ואני עונה לו "אבאל'ה".

תצלמו. הרבה. וידאו וסטילס. תשאלו שאלות. גם שאלות קשות.
תבלו עם היקרים לכם. תצחקו ביחד ותייצרו זכרונות משותפים.
יום המשפחה לא נועד רק בשביל מסיבות בגנים.
הוא תזכורת לזה שהמשפחה שלכם היא הדבר הכי חשוב שיש
ואם יש לכם משפחה אוהבת ומחבקת, זכיתם.

לזכרך אבאל'ה – רישרד שמואל יעקובוביץ ז"ל

ותודה לכל מי שקרא עד כאן.
אם תרצו לקרוא עוד ממני אז פה בדיוק המקום