השבת של ארנון – סיפור על אהבה, על בגידה? או על הזדקנות ובדידות?

על אהבה ובגידה

בשבת ארנון הולך לבית הכנסת. הוא מתעורר מוקדם, בשש. הוא משתהה קצת במיטה. החלונות סגורים. הכל שקט כאילו אין עולם בחוץ. רק זמזום המזגן, ויתוש אחד, מציק. רונה ישנה. הוא שומע את נשימותיה, סדורות, קצת חורקות כמו של ילדה מתלוננת. היא אף פעם לא מדברת מתוך שינה, לא צועקת, רק לפעמים פולטת אנחה עמוקה, פתאום.
סיפור על אהבה או על בדידות וחיפוש אחר חיבה ורוך?
גם כשהם עושים אהבה היא לא מוציאה הגה. היא לא אומרת מילה, לא משמיעה לא לחש, לא קול. שקטה כאילו לא מרגישה כלום. ומייד אחרי זה היא מדליקה את הטלוויזיה. הוא לא מתפלא, הוא לא מתקומם, הוא כבר רגיל, כאילו כך צריך להיות. ואולי באמת, אולי באמת היא לא מרגישה שום דבר, וכל השנים האלה הוא עושה את זה לבד.
הוא היה רוצה להמשיך את הרכות, להגיד לה משהו, משהו חבוי, חשוב, שקשה להגיד. אבל הוא רואה את האור הכחלחל של הטלוויזיה משתקף על פניה. היא מחזיקה את השלט בידה, והוא נסוג, ניתק מהחלום הרך שלו ומתעורר בבת אחת כאילו קיבל חבטה. גופו מתקשה, נדרך, וכל השובל העוטף, כל הניחוח הנעים של הסקס נעלם. הוא מפנה את מבטו הצידה, מתיישב ומרגיש את הרצפה הקרה ברגליו היחפות. הוא הולך למקלחת ואחר כך יורד למטבח, לאכול משהו, לבד.
מבחינתה כמה שפחות זה יותר טוב. תמיד היה כך. ורק בימים קבועים, המסוימים. לפי הלוח. כאילו היא ממלאת חובה. אבל הוא לא יכול בלי זה. זה קשה להסביר. לא, כאב ביצים זה מיתוס. הצורך במגע, מגע של גוף, בחום. ואם היא דוחה אותו ולא מתרצה, הוא משתגע. אבל עכשיו, נכון, לא הייתי אתה כבר הרבה זמן, חושב ארנון. לא שמתי לב אפילו.
לא, היא לא יודעת על אילנה. הוא היה בטוח בכך.
הוא חושב על אתמול. "יש לך מישהי", היא אמרה. "מישהי משפיעה עליך".
"אין לי אף אחת", הוא ענה לה בתוקף אבל בשלווה, בלי לאבד את העשתונות. הוא לא נבהל. הוא ידע לשלוט בעצמו. "אף אחת לא משפיעה עלי", הוא הוסיף. "פשוט, השנים עוברות ואנשים משתנים".
לא, היא לא יודעת על אילנה. היא רק מרגישה משהו. מרגישה בשינוי. וזה נכון, יש שינוי.
את אילנה הוא הכיר מזמן. באמת מזמן. כשהוא בא אליה בפעם הראשונה, הוא מייד הרגיש שהיא בשבילו. מבוישת וחששנית, אבל מתחת לפני השטח, היא הקרינה חופש, כוח. למה אז לא רצית? הוא שאל אותה שוב ושוב. הוא ייסר את עצמו בשאלה הזאת. והנה, עכשיו – כן. עכשיו הוא זכה בה. הוא הצליח.
הוא עצם את עיניו וראה את גבה של אילנה פרוש לפניו, את כתפיה, את השכמות המזדקרות ואת סימני הבגד-ים כמו מצוירים על גבה. עורה חלק ומבריק, והריח שלה עוד היה אתו. ריח דק, מוכר, מתוק. הוא התמסר לזיכרון. לאוּת מתוקה ונועם התפשטו בגופו. זה היה כל כך טוב. הוא הרגיש שהוא עומד להירדם שוב. לא, הוא האיץ בעצמו, אני צריך לקום, ללכת לבית הכנסת.
המיטה הייתה גדולה, רחבה, הם לא חסכו בעניין המיטה כשעברו לבית החדש. ארנון לא רצה לוותר על החלומות שלו, אף כי לא קרה הרבה במיטה הזאת. גם רונה רצתה מיטה גדולה: מיטה גדולה משדרת רווחה, ביטחון, שיש כסף בבית. ואולי היא גם רצתה להיות רחוקה ממנו. עכשיו, הם יכלו לישון במיטה הזאת, בלי להפריע, בלי להיתקל זה בזה.
"הסקס זה לא הנושא עכשיו", הוא אמר לה אתמול. "אין לי אף אחת. מה שאת לא רוצה להבין זה שאני צריך חַברה. ואת לא חברה. אני בן אדם. יש לי רגשות. אני צריך לדבר עם מישהו, ואת לא מתעניינת בי, את לא רוצה לשבת אתי".
"זה האופי שלי", היא חתכה ביובש. "מה אתה רוצה?"
לא, היא לא יודעת.
"תראי מה יש בינינו", הוא אמר. "העובדה שאנחנו חיים יחד ויש לנו ילדים, זה מה שהופך אותנו לבעל ואישה? חצי שעה סקס פעמים בשבוע? קשר צריך טיפוח, אחרת הוא נובל. אם לא נעשה משהו, הדרך שלנו תהיה ישר לרבנות".
היא שתקה. היא נבהלה. הוא חש בכך מייד. היא לא רוצה להתגרש, זה ברור.
"בוא, נפתח דף חדש", היא אמרה. הוא היה מופתע מהשינוי הפתאומי בקולה. היא לא האשימה אותו עוד. "בוא נכתוב מה אני רוצה ממך ומה אתה רוצה ממני".
"תעזבי את זה", הוא אמר. "כבר עשינו את זה הרבה פעמים. אני יודע מה את רוצה ממני ואת יודעת מה אני רוצה ממך. נשאר רק לעשות".
לא, היא לא יודעת. היא רק חושדת במשהו. מרגישה.
ארנון הניח את זרועותיו מאחורי הראש והביט אל התקרה. הוא לא טיפח תקוות. הוא ידע שהמאמץ שלה להיות נחמדה לא ימשך לאורך זמן. הכל יחזור. ושוב היא תשב במטבח ותפתור תשבצים. הוא לא יגיד לה: "בואי, תשבי אתי". הוא ישב לבד. כאילו הוא לבד בבית.
היא תרגע, הוא אמר לעצמו. היא תשכח. ואני צריך להיות קצת יותר זהיר. לפני שבוע הוא פגש את אחת האמהות מהכיתה של נועה ליד הבית של אילנה. "מה יש לך כאן?" היא שאלה. "אני רואה את האוטו שלך פה כל הזמן". האוטו הארור הזה עם השם והכתובת של העסק! פעם זה היה הדבר החשוב ביותר. להביא עוד ועוד לקוחות, עוד ועוד כסף. אבל עכשיו הוא הרגיש עייף. יותר מסתם עייף, כאילו הגיע לאיזשהו גבול. הוא מאס בה, בעבודה הזאת. הוא רצה לשבת ולחשוב. ללכת לספרייה. לקרוא.
"אני רוצה להפסיק לעבוד", הוא אמר לרונה.
"להפסיק לעבוד?" היא הסתובבה אליו.
"לעבוד עבודה כזאת קשָה בגיל שלי? אני אשכיר את המקום, שיעשו שם סופר מרקט, אני יודע!"
"מה, באמת?" היא נדהמה. "ומה תעשה?"
"אני לא יודע. אני אלך ללמוד".
האור עלה לאט וצבע את חלל החדר באפור-כחלחל. הכל היה רגיל, יום שבת רגיל. הוא ילך, הוא יחזור, היא תקום בשתים עשרה, אחר כך ארוחת צהריים של שבת. לא, אין להם תוכנית משותפת, כמו בכל שבת. הוא ישב במחשב, יחפש דברים באינטרנט, יעלה לגג, יקרא עיתון, ילך לנוח. והיא תראה את הסדרות שהקליטה בטלוויזיה בימי השבוע. הילדים ילכו. וכך תעבור השבת.
השמש בצבצה בזכוכית, הוא ידע שזאת השעה, שעליו ללכת. בית הכנסת היה קרוב. לא היה לו הרבה חשק ללכת שם. רק תימנים זקנים באו לבית הכנסת הזה, והייתה הרגשה שהכל דועך. מידי פעם היה עליו להצטרף ללוויה או לניחום אבלים. עוד מישהו מת. מספר המתפללים הלך ופחת, והצעירים לא באו. אולי הם הולכים למקום אחר? בית כנסת אחר? לא, זה היה בית הכנסת שאבא שלו התפלל בו, ולהחליף בית כנסת עכשיו נראה לא בלתי אפשרי.
הוא קם, שטף את פניו, התלבש ויצא. הרחוב היה שקט. ברך שמאל קצת הציקה לו, הוא חש אותה מייד כשירד במדרגות.

2012

מירי ליטווק - סופרת זכרונות
סופרת ומתרגמת, מחברת ספרי ביוגרפיות, זיכרונות, הנצחה וספרי משפחה. כלת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. ספרים: "רוסיות ישנות עירומות" פועלים; "שמש מאחורי הגב" ו"געגועים לחושך" הקיבוץ המאוחד. על היצירה הספרותית באתר: www.mirielitvak.com על כתיבת ספרי ביוגרפיה וסיפורי חיים באתר: www.alife.co.il תרגומים סיפורת ושירה. "אנחנו" מאת יבגני זאמיאטין (רומן, הוצאת בבל), "בוריס פַּסְטֶרְנַק", "מארינה צְווֶטאייֶבה", "אנה אחמטובה", "אלכסנדר בלוק", (הוצאת גוונים). למדה תיאטרון באוניברסיטת תל אבי ובאוניברסיטת סורבון בפריז.