הרובע הקטן/ חנה טואג

לאן עפות היונים כשהשובך שבור? לאותו מקום שאליו עפים הברווזים כשהאגם קפוא, למקום בודד מאוד…
אור יוצא למסע בעקבות מכתביה של אמו, דרך רחובותיה טרופי הזיכרונות של צפת… זהו מסע רוחני, אל האור הפנימי שלו. מסע המתחיל בשורשיים המשפחתיים, הופך להיות חקירה דתית ורוחנית עמוקה ודן בפילוסופיות קיומיות.

20160723_103339~2 (2)

בצפת הציורית והאגדית, נולדה לה חבצלת. למרות שרצתה היא להאמין שנולדה לה ליד הים כמו שאר החבצלות. המציאות של צפת סביב חבצלת ואסתר אחותה, היתה סרט והיא היתה הכוכבת הראשית בו. האדם צריך לרקום אגדה מחייו, כדי שיוכל לשרוד אותם. וזה בדיוק מה שחבצלת עשתה עם חייה…

חבצלת היתה בת למשפחה חרדית, דור שביעי בצפת. באחד מהימים בהם נעדרה מהלימודים, היא פגשה במיכאל בנמל יפו. האהבה ניצתה במיידית בין השניים. מיכאל פתח בפני חבצלת את ליבו ואת ביתו. כך, חבצלת נטשה את צפת יחד עם משפחתה ועם הדת.
מאז שערקה ליפו ונישאה לו, היא לא דברה עם משפחתה, ואף הם לא יצרו איתה כל קשר. סיפורם של חבצלת עם משפחתה הפך להיות סיפור עצוב של עיקשות, עקשנות וגאווה.
חבצלת חשבה שנטשה את העבר החרדי שלה, ולא ידעה בעצם שעד יום מותה תהיה חרדה לו וחרדה מפניו.

לחבצלת ומיכאל נולדו שני ילדים: אור ויונינה. אור תמיד היה שקט ומופנם ומרוחק ממשפחתו ויונינה היתה הולכת בשנתה לעבר הירח. שניהם לא נישאו. אור לא הצליח להתחייב ויונינה הביאה לעולם את גאיה מרומן לילי אחד.
אור חש כל חייו רצון עז להתרחק ממשפחתו ובמיוחד מאמו. יונינה דיברה על הוריה במושגים של "אבא" ו"אמא", לעומתה אור דיבר עליהם בשמם הפרטי. דבר המסמל את רצונו להתנתק ולהתרחק מהם.
אך, זה רק נראה שהוא מרוחק… כפי שחבצלת צפתה במשפחתה מרחוק ואף נכחה בהלוויה של אביה מהצד, ללא שאיש יבחין בה, כך גם אור. להלווית אימו הוא נכח מרחוק מבלי שאף אחד ידע.
ודווקא אור, הוא זה שקורא את מכתביה של אמו לאחר מותה ויוצא למסע שורשים שיטלטל את כל עולמו ואת עולמם של שאר בני המשפחה.

ארבעים שנה כתבה חבצלת מכתבים לאחותה אסתר, מכתבים שלעולם לא שלחה. מדוע לא שלחה אותם אליה אם באמת רצתה שתקרא בהם?

אור יוצא למסע בעקבות מכתביה של אמו, דרך רחובותיה טרופי הזיכרונות של צפת… זהו מסע רוחני, אל האור הפנימי שלו. מסע המתחיל בשורשיים המשפחתיים, הופך להיות חקירה דתית ורוחנית עמוקה ודן בפילוסופיות קיומיות.
זיכרונותיה של חבצלת , מתערבבים עם זכרונותיהם של אור ושל אסתר. הזיכרון בא כמו גנב, ברגעים בלתי צפויים. אי אפשר להיפטר ממנו, גם כשנדמה שכבר שכחת.

הספר מעלה שאלות על דת, אומנות, לאום ויחסים שונים בין אדם לחברו, בין בן לאמו, בין אח לאחותו ועוד. דבר המאפשר לנו נגיעה אישית והזדהות של כל אחד ואחת מאיתנו במרקמו של הסיפור.

מבין זיכרונותיה ומכתביה, חבצלת מתגלה כילדה חולמנית וסקרנית, החיה בעולם הנע ונד בין דמיון למציאות. כבר בצפת היא למדה לצייר והציור והספרים שקבלה מהמורה שלה לציור, לקחו אותה רחוק לעולמות אחרים. חבצלת לקחה את הזיכרונות ליפו ולשה מהם ציורים, ציורים עם דמויות מפוצלות. ציוריה של חבצלת מדממים את הקיום האנושי. הם פיגורטיביים כל כך ועם זה אבסטרקט טהור. בציורי אבסטרקט כאלה, הציור עצמו לא ממש רוצה הבנה מצד הצופה בו, אלא, רוצה בכוונה לטלטל משהו בהבנה הסגורה שלנו ולזרוק אותה לכל מיני כיוונים. זאת הסיבה שציוריה כה צרמו לאור, אך יחד עם זאת כה רתקו.
העבודות של חבצלת מזכירות את עבודותיו של פיקאסו, גם בדמויות המפוצלות שלהם (הקוביזם של פיקאסו) וגם לחבצלת היו תקופות שונות עם צבעים שונים כמו לפיקאסו. ההבדל הוא שצבעים בתקופות של חבצלת לא היו מטאפורה כמו אצל פיקאסו, אלא ייצגו את הצבעים של הציורים.
היה לה את "התקופה החומה"- ציורים נאיביים מוקדמים שניכר בהם כישרונה של הציירת הבוגרת. תקופה שבה ניסתה חבצלת לתפוס את הארומה החומה המיוחדת של בני דודנו ושכנינו.
" התקופה הכחולה" של חבצלת היתה עם ציורי המזח, הדייגים והסירות.
ב"תקופה השחורה" חבצלת ציירה ציורי פחם של ספנים, דייגים וברנשים עם מקטרת.

חבצלת היתה אדומת שיער, והיא נהגה לומר על עצמה: " אם לא הייתי אדומה מלידה, הייתי צובעת לאדום. אש זו אש, כל החיים צריך ללמוד לחיות איתה. צריך רק להזהר שלא להשרף, או לכבות אותה." האש של חבצלת היא זו שלקחה אותה למחוזותיה רחוקים, אפשרה לה לחוות ולהנות, אך היא זו שגם כילתה אותה.
בספר יש דיון רחב על מידתיות של דברים. כפי שהרבה אש מכלה אם לא נזהרים, כך גם נתינת מקום רב מידי לדת על חשבון משפחה הורסת את המשפחה, אך, דת במינון הנכון מאפשר רוחניות ולמידה.
כך גם עם האומנות. אור כעס על אמו שהקדישה כל כך הרבה זמן לציור, הוא היה צופה בציפייה ממושכת על מפתן הסטודיו שלה ובשלט ההוא הסונט על הדלת: "נא לא להפריע, אמא מציירת". הכל מותר בשמה של האומנות… אור חש הוא ננטש עבור ציוריה.

סיפורנו מתחיל ביפו, אך לא שם מתרחש הסיפור האמיתי. האם לא די ברובע אחד קטן, כדי לראות הכל?
ברובע הקטן בצפת חלו שינויים משמעותיים בחייהם של אור ושל יונינה.שינויים המיצגים את השינוי הרוחני .אור היה בונה פאזלים ומנסה להרכיבם. בצפת הוא החליף את הפאזל שלו שהוא מנסה להרכיב במילים.
דווקא כשאור מתחיל את לימודיו אצל הרב מנחם, מתגלה אצלו אבן בכליות. כשמתעורר מוסר כליות, הוא מתחיל גם להכאיב…אור ידע שכעסו, שנאתו וקוצר רוחו כלפי האחר, אינם אלא השתקפו פנימית של רגשות אלה ממש כלפי המגרעות של עצמו, וכל הפוסל במומו פוסל.

עבור יונינה, תצלום הוא לא רק ציד חפוז של הרגע, אלא גם הנשמה שלו. יונינה תמיד צילמה במצלמה, אפילו התפרנסה מצילום אירועים. אך, כשחזרה לצפת, היא למדה לצלם אחרת…היא למדה לצלם ללא המצלמה, לייצור רשמים שנשארים בלב.

המפתיע , או שלא, שכל מה שהתרחש, התרחש בגלל זיכרונותיה של חבצלת, שלא הביאה אותם לילדיה בחייה. זיכרונות שמהם היא ניסתה להתרחק במשך ארבעים שנה,וניסתה להשכיחם בים. כפי היא אמרה:"הים זוכר? הים הרי שוכח מה שכתב לפני רגע על החול, אחרת בשביל מה הגלים?". אבל מצד שני, האם באמת רצתה לשכוח? הרי למה היא כתבה את מכתביה וציירה את ציוריה?

מאחלת לכם קריאה מעמיקה ומסע רוחני מרתק.

XOXO

אחת שיודעת 😉

קרין מילשטיין
סטייליסטית, מאמנת כושר ובוגרת תואר שני לתקשורת ועיתונאות. זה מה שיוצר את הבלוג על תרבות, סגנון חיים, טיולים, ביקורת ספרותית, שירה ועוד... מוזמנים לקרוא, להגיב ובעיקר להנות... XOXO אחת שיודעת ;-)