הצעקה של הדממה

רוצה להגיד לכם תודה. תודה שהייתם שם בשבילי היום. מבקשת שלא רק היום.

לטם ודקל1

הרגשתי ששמעתם. ששמעתם את הצעקה של הדממה. את הקול של הכאב. ששמעתם את הדמעות שזולגות. הגבתם וכתבתם והייתם שם איתי. ועל זה כל כך הרבה תודה. התעוררתי היום בבוקר, כמו בהרבה יקיצות בשנים האחרונות, מוצאת את עצמי בטלטלה של כאב. כמו בהרבה יקיצות מתוך לילות טרופים, אני לא מבינה איך אפשר לקום  מהמיטה, ובכל זאת, קמה. התעוררתי מחלום. חלום שכולם סביבי חוגגים ומברכים אותי ואני מנסה לצעוק: זה לא אני! זה הן! זה הקול שלהן שאני רוצה שתשמעו! הקול של הילדות שלי שבחלומות אני שומעת קורא לי ובימים דממה. התעוררתי, גררתי את עצמי מהמיטה למטבח ופרצתי בבכי. בכי שנמשך כל היום. בכי שיש בו גם הידיעה שאסור לשתוק יותר. שצריך שאנשים ישמעו את הקול שלי, את הקול של לטם ודקל, את הקול של ילדים שחייהם נקטעו כי מישהו נסע מהר מדי, שאנן מדי, עייף מדי. את הקול של ההורים שלהם, שכמוני, נאבקים כדי לקום מהמיטה. שפותחים כל בוקר את העיניים למציאות שבה הילד שלהם איננו. הילד שלהם כבר לא יתעורר. כבר לא יפקח את העיניים. והם כן.