הספירה לאחור

.

h

.
רציתי לכתוב אתמול איזו שטות על הזקן שלי. היתה לי גם תמונה מתאימה לצרף. פוסט שהיה מקבל כמה סמיילים והיה מצחיק אותי וכמה חברות וחברים. לא פרסמתי. נשבע שהמחשבה שעברה לי בראש היתה מסוג "תקשיב, המדינה שלך היא כמו חללית בסרט מדע בדיוני שמישהו הפעיל את הספירה לאחור לקראת ההשמדה העצמית שלה. זה לא הזמן לפוסטים על הזקן שלך, יפהפה ככל שיהיה." ובואו – אל תתלו בתקווה הקלושה שבסרטים האלה תמיד יש איזה גיבור או איזו גיבורה שמצילים את המצב בערך שתיים וחצי שניות לפני הפיצוץ ומצליחים לעצור את הספרות הדיגיטליות הרצות לאחור ולמנוע את ההשמדה הסוף סופית סופנית. כלומר, כן, זו גם התקווה שלי אבל לפעמים חייבים להיות ריאליים. אף אחד/ת לא בא/ה להציל אותנו. זה הכל עלינו ואנחנו משותקות ומשותקים.
.
רק על עצמי לספר אני יודע אז אגיד לכן/ם ללא כחל וסרק – לא הזדעזעתי אתמול מתמונת האוברול שואה. אפילו לא קצת. מצטער. מערכת הזעזוע בנפש שלי נשחקה עד דק. אוברול שואה כבר לא מזעזע אותי. בשנים האחרונות ראינו מספיק דוגמאות לבגדי שואה וגם למדנו שהרעיון היצירתי להשמדת העם היהודי בכלל נשתל במוחו של היטלר על ידי המופתי. אז על מה הפליאה בעצם? השואה, האירוע המכונן והבלתי נתפס הזה, ספג לאורך השנים כל כך הרבה חבטות, נגרר בעפר שוב ושוב ושוב, בוזה, הוקטן, טושטש, הפך לקללה (חבל שהיטלר לא סיים את העבודה ולא הרג את כולכם) ונוצל עד תום על ידי הדיקטטור הגדול אז שנפשנו הרכה תחוש מבועתת בגלל אוברול עם טלאי צהוב ענק? הצחקתן/ם. המעניין בעיניי הוא שמצד אחד השואה היא היא אבן היסוד האחת והיחידה שעליה מונח לא פחות מהאתוס הציוני כולו. באו להשמידנו, ניצלנו, לעולם לא נאפשר לזה לקרות שוב (גם אם זה אומר שעל הדרך נצטרך לפעמים לדפוק מכות רצח לאב ובנו ערבושים ולהכריח את הבן לראות איך אנחנו מרסקים לאבא שלו את הגוף והנשמה). מצד שני שליטנו המופרע עושה כל שלאל ידו כדי לרוקן את השואה מתוכן. הייתכן שיום אחד הוא יישאר ללא הצדקה סוחפת שתזין את רעיון הרדיפה הנצחית עליו הוא מבסס את שלטונו?
.
בבחירות לכנסת ה-19 הצבעתי לארץ חדשה. כשהתבררו תוצאות הבחירות ההן זעמתי על כל מי שהטיפו לי מוסר על כך שזרקתי את הקול שלי לפח. אני עדיין שונא הטפות מוסר מכל סוג, אבל לעניין רעיון זריקת הקולות עצמו אני חושב שהמטיפות והמטיפים צדקו. עשרים ושמונה אלף הקולות שניתנו לארץ חדשה יכלו אולי להיות חלק ממנדט נוסף שהיו מקבלות מפלגת העבודה או מרצ. מצד שני, אם נוותר מראש על האפשרות לפעול על פי צו מצפוננו אנא אנו באים? אם אני מרגיש שאין אף מפלגה שבאמת מייצגת אותי (וכך אני מרגיש) ופתאום באה לה רשימה קטנה שאין סיכוי שתעבור את אחוז החסימה אבל מייצגת אותי יותר מכל אחת אחרת, האם להצביע לה זו לא הפעולה ההגיונית ביותר שבעזרתה אני יכול סוף סוף לממש את הבחירה החופשית שלי ואת הרצון הטבעי שלי לשנות את מצבי לטובה? בכנסת הנוכחית לא באמת היתה אופוזיציה. כלום. נאדה. יוק. תארו לעצמכן/ם שאת הכעס על כך היינו כולנו מפנות/ים להצבעה נישתית… אולי פתאום אחת מהנישות היתה מקבלת מימדים בלתי צפויים ונכנסת לכנסת ככוח חדש? מפלגת הגמלאים עשתה את זה בבחירות לכנסת ה-17 ופרצה לבית המחוקקים בקול גדול עם 7 מנדטים! נכון, בבחירות לכנסת ה-18 היא כבר לא עברה את אחוז החסימה, אבל הרעיון… הרעיון אפשרי, רק שכולנו עייפות/ים מדי לרעיונות חדשים ואופטימיים.
.
אני שואל את עצמי – אם מיכאל בן ארי יהיה שר החינוך למשל, איך אגיב? מה אעשה? מיכאל בן ארי ישמח להגלות אותי לעזה ות'כלס הוא גם לא ימצמץ אם יחזה בהמון משולהב קושר אותי אל המוקד ומצית תחתי את ערימת העצים. אז אם הוא יתמנה פתאום לתפקיד שר בישראל, מה אעשה? האם אפעל? האם זה יהיה הקש שישבור סופית את גב הגמל? שווה שנשאל את עצמנו את השאלה הכל כך לא פשוטה למענה הזו. במילים אחרות, מהו הדבר הנסתר הזה שצריך לקרות כדי שסוף סוף נשיב מלחמה שערה וכמובן – האם באמת נשיב מלחמה שערה. אם לענות בשיא הכנות לגבי עצמי, אני מניח שכאשר בן ארי המגה פשיסט יתמנה לשר החינוך אחצוב נאומים מלאי אש וגופרית בפייסבוק, בטח אצא להפגין (כי בטח יהיו הפגנות) ו… וזהו. זה פחות או יותר מה שאעשה. שזה ת'כלס די כלום. אפשר גם להניח שאת הדי כלום הזה יעשה רק המיעוט. הרוב ימשיך לשבת בבית ולצקצק בלשון. לצערי ולייאושי זה מזכיר לי יותר מדי את הדינמיקה של מערכות יחסים אלימות שאני מכיר מעבודתי בתחום האלימות במשפחה. דינמיקה שבה הגבר האלים (תגובות "אל תכליל, אני גבר ואני לא אלים" בעוד 3… 2… 1…) שולל מבת הזוג שלו בהדרגה וברציפות ובקביעות ובאכזריות מחושבת ולאורך זמן את יכולת ההתנגדות שלה. כל פעם קצת, כל פעם קצת, לאט לאט הולכת ונשאבת מהאישה נפגעת האלימות היכולת להגיד "עד כאן", כי ה"כאן" הזה הולך ונסוג, הולך ונסוג, עד שהוא מתפוגג כליל. וכך גם אנחנו. היכולת לקום ולפעול ולהתנגד ולהיאבק עד חורמה נלקחה מאתנו בלי ששמנו לב. והאמת – גם די מסרנו אותה מרצון כי ככה חינכו אותנו וכי הפנמנו היטב את הדיכוי וכי למי יש כוח לשלם את המחירים הכבדים שמשלמים על התנגדות?
.
שלושה חברים טובים שהם חברי פייסבוק, אבל ההיכרות והחברות שלי איתם החלה מחוץ לפייסבוק, כתבו לי אתמול בתגובה לפוסטים שלי מהימים האחרונים. שלושתם מחזיקים בדעות פוליטיות המנוגדות לחלוטין לדעותיי שלי. שניים מהם הגיבו בפוסט עצמו ואחד כתב לי בפרטי. אני מעריך אותם ואוהב אותם ובעיקר שמח על כך שיש בינינו הידברות – לא עניין של מה בכך בתקופה המתלהמת בה כולנו חיות וחיים. ויחד עם זאת התבאסתי ממה שכתבו לי. אם לסכם על רגל אחת, הם העלו שלוש טענות. הראשונה – אל תכליל, לא כולם בימין קיצוניים כמו שאתה מתאר. האמת היא שאני חד משמעית לא מכליל. אני לא מדבר על "הימין" או על "הימניים", אני לא מתייחס אל כל מי שדעתו שונה משלי כאל מקשה אחת וכשאני רוצה להגיד משהו אני מאד ספציפי. אני לא אוהב שמכלילים אותי ("השמאלנים") ולכן לא עושה זאת לאחרים. הטענה השניה – קיצוניים יש משני הצדדים. אז זהו, שלא. לא קיצוניים כאלה. אני, למשל, לא קורא לגירושו של מיכאל בן ארי לעזה והוא כן קורא לגירושי לעזה. אני לא מאחל לו מוות בייסורים והוא כן מאחל לי מוות בייסורים. וכמובן, אני לא רצחתי אף אדם כי דעתו שונה משלי ולעומת זאת כמה וכמה אנשי ימין רצחו ממש יפה אנשים מסוימים רק בגלל שדעתם היתה שונה משלהם. הטענה השלישית – האופן בו אתה מתבטא אינו מייצר הקשבה ולכן לא מאפשר שיח. טוב, נו… כבר אמרתי קודם כמה אני אוהב הטפות מוסר. באמת מה שהייתי זקוק לו זה להטפת מוסר מאיש ימין על כך שבביקורת שלי על תפיסת עולמו הפוליטית אני לא מייצר הקשבה.
.
ועוד חבר פייסבוק עם חברות טרום פייסבוקית, איש יקר ואפילו כזה שדעותיו ודעותיי הפוליטיות בהחלט דומות אלו לאלו, כתב לי בפרטי ושאל אם ארצה להצטרף אליו לסיור של שוברים שתיקה. קודם כל שמחתי על היוזמה שלו ועל כך שראה בי שותף ראוי לפעילות. שמחתי גם על כך שמדובר בעשיה שהיא מחוץ לשבלונה. לא לכתוב עוד פוסט או ללכת לעוד הפגנה אלא ליסוע להר חברון ולהיות מעורב, אפילו לזמן קצר, במשהו שהוא בוודאי הרבה פחות קונצנזואלי מעוד הפגנה בסמוך לביתו של מנדלבליט, היועמ"ש המושחת והעלוב. וראו זה פלא – השבתי בשלילה. כתבתי לאותו חבר שזה כבד לי מדי, שגם ככה המצב מדכא אותי באופן יומיומי ושאני לא בטוח שיש לי את הכוח הנפשי לעניין הזה עכשיו. תירוצים. אני לא אומר שהם לא נכונים, אבל הם עדיין תירוצים. כי בינינו, יותר קל ביום שישי לא ליסוע עם שוברים שתיקה להר חברון מאשר כן ליסוע. אני מודה בחולשה הזו שלי בגילוי לב כי אין פה מה להסתיר וכי אולי אם אדבר עליה גם אצליח לשנות אותה מתישהו.

\\