הסיפור המקראי בראי הנפש-לפרשת "בא"

כמה פעמים אנו חוזרים שוב ושוב על אותם דפוסים הרסניים בחיים שלנו (מתאהבים שוב ושוב בן/בת זוג שאינם פנויים רגשית לקשר, מוצאים את עצמנו שוב ושוב במערכות יחסים לא קונסטרוקטיביות, מוצאים חדשות לבקרים דברים "חדשים" להשתעבד אליהם, ועוד.) עד שמצליחים להשתחרר מהדפוס הישן ולעשות בחירה אוטונומית?

פרשת בא מספרת לנו על שלושת המכות האחרונות מתוך עשרת מכות מצריים.

פרשנים רבים כבר עמדו על כך שהציווי "בוא אל פרעה"  הפותח את הפרשה, מעורר תמיהה מאחר ואינו עומד בהגיון התחבירי- לשוני של השפה.

 הוא מניח שפרעה אינו נמצא "שם" (כי אז היה נאמר "לך אל פרעה" ) אלא שפרעה נמצא "פה".

איפה זה "פה"?

על פי הפרשנות החסידית, הציווי למשה  "בא אל פרעה" בפרשת בא, ( ציווי שנאמר הפעם לפני סדרת שלושת המכות האחרונות ובניגוד לקודמיו ללא מסר ישיר  לפרעה) הוא ציווי  שדומה לציווי   "לך -לך".

במילים אחרות, משה מצווה להגיע, לבוא ולהתוודע אל  אותו חלק "פרעוני"  שנמצא בתוכו ממש,  בנפשו פנימה.

 מה מאפיין  את אותו חלק? איך באים אליו?  מדוע? מה יקרה אם לא פוגשים  אותו?

אקדים ואומר כי ניתן כמובן להסתפק בקריאה ובפרשנות של הנרטיב בצד הגלוי שלו, על פיו פרעה הוא מלך מצריים המשעבד, הוא נמצא מחוץ למשה ומשעבד את בני ישראל.

הצמדות לצד הגלוי של הפרשה בלבד, אינה יכולה שלא להשאיר אותנו עם קושי מוסרי באשר למידת האחריות של פרעה לשעבוד,

כשאלוהים אומר מפורשות שהוא יכביד את לב פרעה ואחר כך גם מעניש אותו בגין כך. (אז אם אלוהים מכביד את ליבו- מדוע מעניש אותו?)

 אני בוחרת, בהשפעת הפרשנות החסידית והרמז שהם מצאו (בתחביר הלשוני כמוסבר דלעיל) להתייחס לרמה הדרשנית של הסיפור,  ואולי יתגלה גם הסוד…

אם ננסה להסתכל על פרעה בסיפור  באופן ארכיטיפי, כאילו הוא חלק בתוך העצמי שלנו, אזי-

פרעה יהיה  אותו חלק שבי שמנסה בכל מחיר להחזיק ב"סיפור" שלו

(בני ישראל הם עם העבדים שלו, הם חייבים לסור למרותו ולעבוד אותו, הוא ה"אלוהים" שלהם ושל כל ארץ מצריים ),

שאינו מוכן "לקנות" סיפור חדש (בני ישראל הם העם של אלוהים והם חפשים לעבוד אותו),

הוא מנוהל ע"י פחד לאבד שליטה, הוא  מתנגד וסוגר את עצמו בשריון בפני האפשרות להקשיב לאחר ( לא רק לשמוע אלא באמת להקשיב-למשה ולאהרון), אין בו גמישות או יכולת להשתנות.

פרעה= אותיות הערף, הצד ההופכי לפנים, הוא אינו בקשר עם הפנים (inside) שלו, וגם הפנים (face) שלו הם מסיכה , מעין ספינקס, אטום וסגור, שמכסה על הפחדים שלו ומציג פסדה שמאחוריה אין אמת (כמו הקוסם מארץ עוז)…

פרעה=  פה רע. אין לו מילה טובה להגיד.. הוא מאיים וזורע טרור.

שלושת המכות האחרונות בסיפור מאופיינות כולן ע"י חושך:

לפרשת בא 2018

ארבה: "ויכס את כל הארץ ותחשך הארץ"

חשך: "ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים"

מכת בכורות: " בחצות הלילה.." (וכן המוות עצמו שמכבה את נרו של כל בכור בארץ מצריים).

בנסיון אחרון  להביא לטרנספורמציה אלוהים מטפל בפרעה (החלק האפל, האטום, של הנפש) באמצעות החושך-ולכאורה מצליח- הוא  מסכים לשלח את העם, אלא שהתמורה היא זמנית בלבד וקיצרת מועד. פרעה מתחרט ושב לרדוף אחריהם, עד שהמצולות סוגרות עליו.(חוזר לממלכת החושך).

נראה שאלוהים מכביד את לב "פרעה" ומביא עליו "מכות" כדי לאפשר את התהליך הנדרש לשינוי. הטרנספורמציה הזאת אינה דבר של מה בכך ולא יכולה להתרחש ללא תהליך.

כל ניסיון להאיץ בתהליך-ומי שעוסק בתורת הנפש יכול להעיד על כך- יביא לתוצאה הפוכה, להיאחזות חזקה יותר בדפוסים הישנים שאינם משרתים  את הבחירה החופשית.

כמה פעמים אנו חוזרים שוב ושוב על אותם דפוסים הרסניים בחיים שלנו (מתאהבים  שוב ושוב בן/בת זוג שאינם פנויים רגשית לקשר, מוצאים את עצמנו שוב ושוב במערכות יחסים לא קונסטרוקטיביות, מוצאים חדשות לבקרים דברים "חדשים" להשתעבד אליהם, ועוד.) עד שמצליחים להשתחרר מהדפוס הישן ולעשות בחירה אוטונומית?

למה אי אפשר ללמוד את השיעור אחרי ניסיון אחד?

אולי כי אחרי ניסיון אחד עוד אין ממש  סיפור…

אולי  צריך להתנסות כמה  פעמים, לעבור כמה ניסיונות, על מנת להבין שיש דפוס, כדי לזהות שיש "סיפור".. לתהות עליו ולנסות להבין את מקורו ואת משמעותו.

וכדי להצליח לשנות את ה"סיפור", להיות מוכן לקבל סיפור חדש, צריך להתנסות בלספר אותו באזני מישהו אולי גם לשמוע אותו חוזר אלי מפי אחרים, ותוך כדי תהליך סיפור הסיפור יש עיבוד, מגיעה התבהרות, ועמה גוברת היכולת להתנתק מהדפוס הכובל ולהמציא סיפור חדש..

ואולי על כן נצטווינו לספר בכל דור ודור בסיפור יציאת מצריים… כי עצם הסיפור הוא תחילת השחרור?

נראה לי שלמעשה כל הארכיטיפים בסיפור הזה זקוקים לתהליך שבסופו יצאו מהחושך לאור. משיעבוד לחופש.

גם בני העם העברי (וכל כך סימבולי שבעוזבם את מצריים הם צריכים לעבור את סף הדלת המרוח בדם, ממש כמו בתעלת לידה)

גם פרעה שמשועבד לפחדיו,

גם משה שזהותו אולי טרם התגבשה סופית, (כמי שגודל על ידי שתי אמהות, בן לעם העבדים מצד אחד ונסיך מצריים מצד שני) גם הוא זקוק לתהליך של "לידה מחדש" וגיבוש זהותו, ואולי לכן אלוהים מורה לו "בא אל פרעה" כי עד שלא יכיר את הצדדים האפלים שבתוכו הוא עדיין ישאר שבוי בהם.

מברכת את כולנו להצליח לנהל דיאלוג עם ה"פרעה" שבתוכנו, לעזור לו לשחרר אחיזה מהסיפור שמנהל אותו, ולהמיר את הפחד מפני הלא נודע בגישה של סקרנות , פתיחות והפתעה לקראת הבאות.

ועל כל מה שמונע מכך להתקיים- אני מצטערת, סלחי לע אני אוהבת אותך, תודה.

 #מאחוריהקלעיםשלהסיפורהמקראי