הנני כאן!

לא,לא נעלמתי,תודה לכל מי שטרח ושאל… לא ירדתי למחתרת ולא חזרתי לבלוג הישן שלי! ממש לא!!!
נכון שפתחתי את הבלוג בהתחייבות למינימום פוסט חדש מדי שבוע.
אבל ,למי יש זמן?
חשבתי שבילד השלישי,ההחלטה להכניס לגן תהיה הרבה יותר קלה.
הרי הגן הזה הפך מזמן עבורנו למשפחה שנייה. 9 שנים ,שני ילדים,
שגדלו בגן מגיל כלום ועד קצה גבול היכולת,
כלומר עד גיל 5 שמכורח הנסיבות נאלצנו בצער רב וביגון להעבירם לגן חובה…
הייתי בטוחה שבגיל 4 חודשים גג אני מכניסה את הקטנה לתינוקייה וזהו.
אין דילמות ואין תהיות.
אין מסע לחיפוש גנים ובדיקת המלצות.ההמלצות זה אנחנו.
ובכל זאת משהו השתנה…..אולי זאת אני? או אולי הקטנה?
אצל הגדולים היה קל יותר מבחינה מסוימת ,כי אז הייתי שכירה וחופשת הלידה לא יכלה להמשך לנצח…
עם הגדול היה לי זמן ללא הגבלה ללא שום מחויבות ממשית,
אפילו לא היה  למי להכין ארוחת צהרים חוץ מלעצמי (פלא שאז ירדתי במשקל במהירות?)
עם האמצעית גם היה די קל ,כשהגדול שהה בגן הפרטי עד 16:00-16:30 והיו לי ימים שלמים פנויים עבורה.
ללא דאגות עבודה ומשכורת…
יכלתי לחזור לעבודה בבטחון מלא שאני מכירה היטב את הנפשות המטפלות.
ממש כמו להשאיר עם בן משפחה.
ועכשיו כעצמאית קצת קשה לי לשחרר.
אולי כי בחופשות הלידות הקודמות הייתי נטו עם הילדים
וכעצמאית אין לי אפשרות להיות רק בחופשת לידה בלי לעבוד בכלל
(ותוסיפו על זה 2 גדולים שמגיעים הבייתה כבר בצהרים ודורשים תשומת לב ,
ארוחת צהריים ,שיעורים,חוגים וכו').
מין הרגשה כזאת שהיא לא לגמרי קיבלה עדיין את מירב תשומת הלב כמותם.
ואולי זו ההחלטה שבזאת "סגרנו את הבאסטה"
וההרגשה שזו ההזדמנות האחרונה להתרפק על כל שלב בהתפתחות שלה כתינוקת?
קל זה לא.לא פיזית ולא נפשית.
ובכנות אין יום שאני לא אומרת לעצמי שהיא צריכה מסגרת וחברים ושבבית אני לא לגמרי פנויה אליה
ובשורה התחתונה הצד הכי נפגע בסיפור הזה הוא העבודה שלי….
מיליוני רעיונות לפרסום,לעבודה ולפוסטים רצים אצלי בראש בכל רגע נתון ולא מגיעים לידי ביצוע.
לא בכמות ובאיכות שאני מצפה מעצמי  .
המקלדת מדגדגת לי בקצות האצבעות תוך כדי החלפת חיתולים וטיגון שניצלים…
ובכל זאת….יש משהו בקטנה הזו שמקשה עלי את הפרידה ממנה,גם אם לכמה שעות ביום.
לא מאשימה
ולא מתחרטת
מודה ומתוודה
אני פשוט מכורה אליה!