המרדף אחר האושר – ביקורת על ההצגה "אמא תרזה איננה" (תאטרון חיפה)/מיכל ליבר-רונן

בחורה עם מחשב נייד

המרדף אחר האושר/מיכל ליבר-רונן

 "המרדף אחר האושר" הוא המשפט המאפיין את החיים בעולם המודרני, של המאה הנוכחית. מקטנות אנחנו מחונכים ללמוד, להתקדם ולהתפתח על מנת לעבוד במקומות עבודה טובים ולהרוויח מספיק כסף. זוהי מהות החיים שאנו חיים לפיה והצורה בה אנו נשפטים על ידי אחרים. אנחנו חיים במרוץ נגד הזמן  – במאבק התמידי אחר ההספק, הצורך לרצות אחרים והצורך לממש את עצמנו. אבל בסופו של דבר, מה זה אושר? האם החיים החומריים בהם אנו חיים הם התכלית? זאת שאלה שהמענה עליה הוא לא פשוט. מצד אחד, ברור שמהות החיים אינה חומרית, אך מצד שני, קיומנו מושתת על החומר, בעיקר בעידן המודרני. המחזה של הלן אדמונדסון מעלה את השאלה ומותח ביקורת נוקבת על החיים המערביים והפשרות שאנו עושים בחיי היום יום.

 כותבת המחזה, הלן אדמונדסון, שחקנית, במאית ומחזאית בריטית בעלת אג'נדה פמיניסטית אשר באה לידי ביטוי דומיננטי  למדי במחזותיה. בעברה עיבדה אדמונדסון את ספרו הידוע של לב טולסטוי, "אנה קרנינה". ספרו של טלוסטוי, "אנה קרנינה", דן בסוגיה של אהבה לעומת משפחה – הבחירה של האישה במאהב ובתשוקה או בילדה הקט ובבעלה המנוכר והסוף הבלתי נמנע.

 המחזה "אמא תרזה איננה", בעל קווי דמיון משיקים לעיבוד הקודם של אדמונדסון. המחזה מתאר את ג'יין (קרן צור), אישה צעירה שיום בהיר אחד נוטשת את בעלה הקרייריסט והקר, מארק (אוהד קנולר) ובנה בן החמש, ג'ו להודו. אנו מתוודעים לסיבות שהובילו אותה לבצע מהלך זה, לקשר המיוחד שיצרה עם סריניבס ההודי השרמנטי (ג'ורג' אסקנדר), שעוזר לארגון לילדים נטושים, לפרנסס (יעל לבנטל) שמארחת אותה בביתה ולדילמה המוסרית בה היא שרויה. הדמות הנשית הראשית נמצאת במצב לא פשוט הדורש תעצומות נפש רבות וגם פה צריכה להתבצע בחירה בין אהבה למשפחה ובין הרצון להשתייך לשאר הציביליזציה המערבית או להישאר מאחור ולעזור למעוטי היכולת שיש בעולם, וכמו שג'יין תיארה את הקונפליקט בהצגה: "הולכים עם חור בגודל של פגז בבטן".

למרות הפוטנציאל הרב שיש במחזה מסוג זה והמסר שהוא מעביר, העיבוד הבימתי היה לוקה בחסר. התחושה שלי (וכנראה גם של חלק מהאנשים שישנו סביבי) הייתה שלא היה מספיק רגש על הבמה ולכן אמינות השחקנים הייתה בספק והוחטא המסר. הטיפול שעשה מילשטיין במחזה לא היה מספיק רגיש וחבל, כי פוספסה המטרה העיקרית שלו; התפאורן אדם קלר, מעצבת התלבושות נטשה טוכמן-פוליאק ואדם בללי כותב המוזיקה, הצליחו ליצור במה שהצבעים והמוזיקה עליה נותנים תחושה אותנטית של הודו. בללי השמיע מוזיקה בעלת סממנים הודים, טוכמן-פוליאק הלבישה את השחקנים סארים, שרוואל וחולצות כותנה הודיות וקלר בנה תפאורה של מרפסת הודית ויחד עם ריח הקטורת שהגיעה עד לשורה שלי, ניתנת התחושה שאכן הגענו להודו.

לגבי המשחק: יעל לבנטל נתנה פאוזות קומיות ובעצם חזרה לתפקיד הקומי הסטנדרטי ולא שברה את הסטראוטיפ ההומוריסטי שהיא מקוטלגת לפיו. לטעמי הדיבור האיטי היה מיותר ותרם לתחושת הסטריאוטיפ של ההודית השאנטית; אוהד קנולר היה כבוי – לטעמי ההחלטה הבימאית להראות את מארק חסר רגש לחלוטין תרמה לחוסר  אמינות הדמות ולטעמי היה לוקה בחסר; ג'ורג' אסקנדר היה משכנע כבחור כריזמתי ושרמנטי אך נקודת האור העיקרית בהצגה הייתה קרן צור הנפלאה, שתפקידה כג'יין המתוסכלת והחצויה ממש נכתב למידותיה. צור שחקנית מצוינת שמאז תפקידה בהצגה "אנדה"  לא ביצעה תפקיד כה מרגש ואמוציונלי – בתקווה שתקבל עוד תפקידים מאתגרים.

כמו כן, בסוף ההצגה השחקנים רקדו סוג של ריקוד הודי לקול מוזיקה הודית – רגע חביב ששלהב את הקהל לאחר שעה ועשרים דקות. הבעיה היא שהריקוד לא קשור לשום דבר – לא ברורה לי הסיבה לריקוד לאחר סצנה דרמטית של הסיום. אבל אין ספק שמי שנרדם – התעורר.