המלצה על החדש של מורקמי

כשאני מקבלת ספר חדש של הרוקי מורקמי אני תמיד מתרגשת. קראו את ההמלצה שלי.

בחורה עם מחשב נייד

השם ארוך מידי בשביל הכותרת, אז הנה הוא במלואו. הספר החדש של הרוקי מורקמי נקרא צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו.
כשאני מקבלת ספר חדש של מורקמי אני מתרגשת, ומיד מתחילה לקרוא.
קראתי ברכבת, ובאוטובוס, בסלון, במיטה, לפני העבודה ואחרי, ובזמן העבודה – ובכן, לא קראתי בזמן העבודה אבל כן חשבתי עליו.
כי ככה הוא מורקמי, יודע לכתוב בצורה כזו שגורמת לך לחשוב ולהמשיך לקרוא עד הסוף בלי הפסקה (כמעט).
1869062-5

על מה הספר?

צקורו טזאקי הוא נער עם שייכות. יש לו חבורה שמקיפה אותו, ביחד הם חמישה: שתי בנות ושלושה בנים, שמעבירים את חיי הנעורים שלהם ב"ביחדנס" די טוטאלי בעיר הקטנה (יחסית) בה הם גרים. יום אחד הכל משתנה. ארבעת החברים פתאום אומרים לו שהם לא מעוניינים עוד להיות בקשר איתו. הם לא רוצים לראות אותו עוד. הם לא נענים לניסיונות התקשורת שלו, ומבקשים ממנו לבסוף חד משמעית שלא ינסה ליצור איתם קשר. כל זה קורה באופן מפתיע לחלוטין, ולצקורו טזאקי אין שמץ של מושג למה. הוא מנסה לחשוב על הסיבה אך לא מצליח. הוא מחליט לקבל את רוע הגזירה ולא שואל יותר שאלות.
עובורת עליו שנים קשות מאוד, ואנחנו פוגשים אותו בטוקיו הגדולה, כשהוא בן 30 ומשהו, מהנדס שהגשים את חלום הילדות שלו ועוסק בהנדסה של תחנות רכבת. החיים שלו די שגרתיים ודי בודדים, עד שהוא מתחיל לצאת עם סארה. בחורה יפה שלא מרפה ומשכנעת אותו להתעמת עם העבר. היא מסייעת לו לאתר את חבריו הטובים מהתיכון ולנסות להבין מדוע ניתקו את הקשר אתו.

איך זה מתחיל?

חודש יולי בשנה השנייה ללימודיו באוניברסיטה ועד לחודש ינואר של השנה שאחריה, צְקוּרוּ טַזַאקי חי כמעט אך ורק במחשבות על המוות. באותה תקופה גם מלאו לו עשרים, אבל לציון הדרך הזה לא היתה בעיניו שום משמעות. באותם ימים, קטיעת חייו נראתה לו טבעית והגיונית מכל דבר אחר. מדוע לא עשה את הצעד האחרון הנדרש? את הסיבה לכך אינו יודע בוודאות גם עתה. אבל באותה עת, חציית המפתן המפריד בין חיים למוות נראתה לו קלה יותר מלגימת ביצה טרייה.
ייתכן שצקורו לא ניסה להתאבד אז משום שרגשותיו כלפי המוות היו חזקים וטהורים כל כך, שהוא לא הצליח להעלות בדמיונו מראה מוחשי דיו של אמצעי המוות שיהלום את רגשותיו אלו. למעשה, המוחשיות היתה אולי עניין משני. ייתכן שאילו היתה במרחק הושטת יד דלת שתוביל אותו אל המוות, הוא היה פותח אותה ללא היסוס, בלי לחשוב יותר מדי, כמו המשך טבעי של שגרת היום. אבל לרוע המזל, או למרבה המזל, הוא לא מצא דלת כזו בקרבתו.
אולי טוב היה לו מתּי אז, מהרהר צקורו טזאקי לעתים קרובות. אילו כך היה, העולם הזה שכאן לא היה קיים.  הרעיון הזה שבה את לבו. העולם שכאן אינו קיים, והמציאות כפי שהיא נתפסת בעינינו אינה מציאות עוד. וכך, בדיוק כשם שהוא לא היה מתקיים עוד לגבי העולם הזה, העולם לא היה מתקיים עוד לגביו. (…)
לעוד המלצות ודיונים על ספרים – קליק למועדון הקוראות שלנו.