היפוכונדרית

אני בודקת כל יום מחלה חדשה. זאת שתריץ אותי לבדיקות, זאת שתפנה אותי למקומות המוכרים. לריחות האלכוהול, לחלוקים הירוקים, לסדינים החתומים בשם המרפאה, לקור העז שחודר לעצמות. אם יימצא משהו, אוכל לתרץ את הרצון שלי לנוח, להיות במיטה, להמשיך להחלים. אוכל להפסיק את מרוץ העכברים האומלל שאני כופה על עצמי רק כי ככה צריך. כי ככה מצופה ממני, כי אני כבר בריאה. אני אפילו מתאכזבת כשאומרים לי ש"אני נראית מצוין".

לפני שבוע ביום שישי פתחתי את העיניים בשעה שבע, עם צלצול השעון. כל החדר רץ לי מול העיניים, כמו טלויזיה מרצדת. נבהלתי. סגרתי את עיניי ושבתי לפתוח אותן. הדלת, הארון ומאוורר הקיר ריצדו שוב כמו מתוך מסך מקולקל. חשבתי לעצמי שהנה ככה מרגיש אירוע מוחי או התקפת אלרגיה חריפה. נכנסתי לפאניקה, חשבתי שמותי קרב. עדי, ישבה וראתה טלויזיה וזה עיצבן אותי. השעה היתה אחרי שבע. ניסיתי לקרוא לה ולא הייתי מסוגלת לדבר. הלשון שלי היתה כבדה, הראש הסתובב. רק בעצימת עיניים זה שכך. ניסיתי להתרומם ולא הייתי מסוגלת. איזה מוות נוראי הולך להיות לי. ואני לא יכולה למות. יש לי את הילדים שצריכים אותי. הרצתי את עדי להביא לי מהמטבח קוביית סוכר, לקח לה שעות בתחושה שלי. שמתי מתחת ללשון וניסיתי להתעשת. קראתי לאמי. היא נבהלה. ביקשתי ש"תזמין". מה להזמין היא שאלה חיוורת. תופסת את הלב בידה השמאלית. "אמבולנס" עדי מילמלה. "תזמיני אמבולנס" היא אמרה לחוצה. איך? אמא שאלה, היא נראתה חסרת אונים. גופה מכופף, פניה מלבינות. ואני חושבת לעצמי שלנשום זאת משימה קשה מאוד, אז אני במצב לא טוב. עדי לקחה את הטלפון שלה וחייגה למד"א. היא ידעה את המספר, היא היתה יעילה. העבירה את הטלפון לאמא שהיתה מבולבלת ודיברה לאט. ואני רק חשבתי לעצמי שהכל הולך לאט מדי, שאני לא רוצה להתעלף או למות ליד הילדים, שאני צריכה שיצילו אותי ומהר. "תגידי להם מהר" אמרתי. והיא לא, רק הזמינה וניתקה. סירבה להאמין שזה רציני. רציתי שישטפו לי את הקיבה, שירגיעו אותי, שאהיה אחרי. עדי התחננה "אמא אני מפחדת לראות כאן חובשים, אל תפחידי אותי". ואני רק אמרתי שהכל יהיה בסדר, שתיכף יטפלו בי וארגיש טוב. והרגשתי חרא. על זה שהילדים שלי צריכים לעבור את החרא הזה.

השבוע נכנסתי כדי לתקן את שיניי במרפאת פה ולסת בבית החולים שלי. אני מחנה את הרכב מול הכניסה לאונקולוגית. למרות שאין לי מה לעשות בבניין הזה יותר. ככה אני רגילה , כאילו אין אופציות אחרות. ואני לא מוכנה לבדוק אם יש משהו קרוב יותר ונוח יותר. לכל דבר מתרגלים. אני עוברת את הכביש הסואן, זה שכדי לעבור אותו בבטחה עם מעבר חצייה צריך ללכת חצי רחוב רחוק יותר. אני נכנסת דרך הדלת האוטומטית ודרך השומר ומכונת הבדיקה וריח של בושם מרוסס טרי מבתי מלון עולה באפי. בפעמים הראשונות שהגעתי לאונקולוגית הערכתי מאוד את העובדה שלמרפאה הזאת אין מראה "בית חולימי” הוא מאוד מושקע, בנוי בצורת עיגול, מחופה בקירותיו בעץ מבריק. לקחתי אוויר מלוא ריאותיי והרגשתי בבית. במקום הבטוח שלי.

אני בודקת כל יום מחלה חדשה. זאת שתריץ אותי לבדיקות, זאת שתפנה אותי למקומות המוכרים. לריחות האלכוהול, לחלוקים הירוקים, לסדינים החתומים בשם המרפאה, לקור העז שחודר לעצמות. אם יימצא משהו, אוכל לתרץ את הרצון שלי לנוח, להיות במיטה, להמשיך להחלים. אוכל להפסיק את מרוץ העכברים האומלל שאני כופה על עצמי רק כי ככה צריך. כי ככה מצופה ממני, כי אני כבר בריאה. אני אפילו מתאכזבת כשאומרים לי ש"אני נראית מצוין".

אפילו את דמי הנכות הורידו לי. ומה שהם לא מבינים שם בביטוח לאומי, זה שאני מרגישה זוועה. שכל הגוף כואב לי מהכמויות הבלתי הגיוניות של הרעל שהוחדר לי לוורידים. הנוירופתיה שהיא מחלה שמגיעה כתופעת לוואי מהכימו, לא ממש מרשימה אותה והם מורידים לי אחוזי נכות. ואני מבינה שאולי הטיפולים היו זמניים אבל השאריות נשארות כאן לזמן לא ברור.

מהמיון יצאתי בלי תשובות לתופעות שחוויתי. הדבר היחיד שכולם הסכימו עליו היה שלפעמים, כמה חודשים אחרי טיפולים הגוף עושה "ריסטארט". מפיל את עצמו וקם.

במסע שלי, בטירונות הרגשית שאני עוברת, אני לומדת בתמציתיות שיעורים שלא אוכל ללמוד בשום דרך אחרת. ואני כל כך מנסה ללמוד לקבל תהליכים, להבין שאין להאיץ בגוף וגם לא בנפש.

 shutterstock_213456220