הילדה הזו היא אני

מסתבר שכבר בגיל שנתיים אכלתי סרטים

אני לא אשכח לעולם את קפיצות ההתרגשות כשפתחתי את המכתב משנקר, שהודיע שעברתי לשלב הראיון.

יכולה להישבע שכל הבניין רעד – על 9 קומותיו.

בהתחלה קפצתי על המיטה ואז כל הדרך מהחדר שלי עד הסלון כדי להציג לאמא שלי בגאווה את המכתב שמזמין אותי לראיון קבלה במחלקה לעיצוב גרפי.

הייתי כל כך גאה. שנקר! וואו! התחושה היתה שמכאן אני הופכת לסופר דופר אמנית דגולה שכל אחד בעיר מכיר. מה בעיר? בעולם!

אחרי הראיון כל ההתרגשות וקפיצות השמחה נשכחו. הספינה הזאת הפליגה וסירות הגומי פינו את שאריות האכזבה שלי בחזרה לחיפה.

התשובה לא איחרה לבוא והפעם המכתב נשמט מידיי בעלבון. תחושת דחייה מילאה אותי, אבל ידעתי שיש לי עוד סיכוי להתקבל לויצו.

אבל גם שם לא עברתי את שלב הראיון. כלכך רציתי להתחיל ללמוד ולתעל את היצירתיות שבי, ליצור אמנות!

ואז ויצו הציעו לי להירשם למחלקה לצילום. מתוך מחשבה לנסות להיכנס מהחלון איפה שסגרו לי את הדלת, הלכתי על זה.

פרט מתוך עבודה בתיק העבודות הישן שלי, אי אז ב2008

פרט מתוך 'cat השטן', עבודת סטופ -מושן מודפסת, טרם זמנה. תיק העבודות הישן שלי, אי אז ב2008

מעבר נוסף על תיק העבודות שלי גילה שרובן ככולן – עוסקות בצילום.

עד היום אני לא יודעת מה אמרתי למיכה קירשנר היקר, זכרו לברכה, שהצליח להרשים אותו, אבל את הראיון הזה דוקא צלחתי.

ומרגע שהתחלתי לצלם – נעלם הרצון לעיצוב.

הצילום הפך עבורי למובן מאליו. כאילו, איך לא ראיתי שזה חלק ממני עד אותו רגע?!

שנה אחרי סוף התואר, כשרק התחלתי את דרכי כצלמת עצמאית, נתקלתי בתמונה הזאת. ופתאום הכל התחבר. תמונה פשוטה לכאורה, ביתית, משפחתית, שצילם אבא שלי. ילדה בת שנתיים לוקחת קופסת קודאק ונותנת ביס. אוכלת סרט.

אוכלת סרטים מאז 1987.
אוכלת סרטים מאז 1987.

הילדה הזו היא אני. והתמונה הזאת היא תיעוד לכך שצילום היה חלק מהחיים שלי עוד לפני שבכלל ידעתי לצלם, שאהבתי את המצלמה עוד לפני שנגעתי בה ו… טוב, את זה שאני אוהבת לאכול תמיד ידעתי : )

הצילום הזה, האותנטי, של הרגע המכריע הזה, הוא כל מה שאני שואפת להשיג  בצילום שלי – תחושת נוחות מול המצלמה, תום, הומור, רגע שאפשר להתרפק עליו שוב ושוב ולחפור בו עד לקצה השני של העולם.

אני גלית, ואני צלמת אירועים, משפחה ותדמית, ואני גאה על הזכות שנפלה בחלקי להיות שם עם המשפחות והאנשים שנותנים לי לתעד את הרגעים הכי שמחים בחייהם.

צילום זו אמנות, והאמנות שלי חיה מחוץ למוזיאון, בתוך הלבבות והבתים של האנשים,

ובסוף כל צילום הלב שלי מקפץ בהתרגשות וגאווה שלא נגמרת, עד הצילום הבא. ושוב.

נוחות מול המצלמה, תום, הומור, רגע שאפשר להתרפק עליו שוב ושוב
נוחות מול המצלמה, תום, הומור, רגע שאפשר להתרפק עליו שוב ושוב.  מתוך צילומי הריון שצילמתי למשפחה מתוקה-מתוקה!

 

 

#דיגיטליות_בעסקים #לאומי_עסקים #saloonaschool

גלית רוזן צלמת | זכרונות שאוהבים
אוהבת לנצור את הרגעים הקטנים בחיים ולהתרפק עליהם לנצח. מתרגשת עם המצולמים שלי מכל חיוך וחיבוק ואוהבת לגרום לאנשים ובעיקר נשים, לאהוב את עצמן יותר - דרך התמונות שלי.