היום האחרון בעיר הקודש

שלושה וחצי ימים בעיר הקודש. שלושת רבעי שעה מהבית. בית. מה זה בית? זה שהיה. זה שעכשיו. קרוב-רחוק. זמני-קבוע. אהבה. איבה. אימה. זרות. געגוע. בדידות. שקט. הכל הרגשנו בזמן שהיינו בירושלים. והכי מתומצת ביום האחרון שם.
הנה הסיפור.

ככר ציון - היום האחרון בעיר הקודש

שלושה וחצי ימים בדירה נחמדה קרוב לכיכר ציון, הבית בו סבתא שלה גדלה (היום בת 91. מזל טוב).
הכיכר על שם הקולנוע שסבא ישראל יסד עוד כשלא היה קול בקולנוע (ראינוע).

ככר ציון - היום האחרון בעיר הקודשבתמונה תחריט של כיכר ציון – שוובל, 1981

 

יצאנו לרחוב בערב נושמים את האוויר עם האנרגיה של המקום.
שום דבר לא נשאר כשהיה, כמעט.
אין קולנוע רק מלון ובנק.
אין כיכר רק מחסומים, גדרות ושיפוצים.
אין בתי קפה ואנשים שמשחקים שחמט רק פיצוציות, סוכות והומלסים.
אנחנו מסתובבים. הולכים וחוזרים.
נוסעים ובאים.
מבקרים ונחים.
ככה. חופשה קטנה קרוב לבית שמרגישה ממש כמו חו"ל.

.
הלילה האחרון היה קשה עבורנו. הילדים נכנסו למיטה ברבע לתשע, עייפים מעוד יום חם כתיירים. בדיוק מול הדלת, אבל ממש בדיוק, סוכה מלאה ב-15 גברים דתיים צעירים מאמריקה שאוכלים ושותים, בעיקר שותים, שמחים ושרים. בקולי קולות.
בהתחלה אמרתי לעצמי שיש אווירת חג מיוחדת. ועוד מעט הילדים יירדמו.
קולם מתגבר.
אח"כ אמרתי לעצמי שאבא אהב מאד זמירות. ואני מתפללת שהילדים יירדמו.
הם מגבירים עוד.
אח"כ אמרתי לעצמי מה רע בקצת מסורת פעם בשנה?! ואני לא מבינה איך ומתי הילדים יירדמו?!
הם כבר בפול ווליום.
אחד נותן קולו בפלצט.
השעה 23:00, הילדים לא מצליחים לישון. ואנחנו לא יכולים לסיים את הערב בשקט ביחד. לא עם ספר. לא עם מקלחת. אנחנו ליד הילדים. מנסים להרגיע. הכל חשוך ושקט בבית. הכל מואר ורועש, בעיקר רועש, מאד רועש בחוץ. זה חודר לנו בכל הכוח לדירתנו.
באיזשהו שלב הבנים החלו מתגלגלים מצחוק מהסצנה. מהאבסורד. מחוסר האונים. מהקולות שהם עושים שם בחוץ. הם לא פחות מיואשים ממני.
אני בוכה ולא מצליחה לעצור. מהייאוש. מהרחמים העצמיים.
מרגישה שחודרים לי למרחב הפרטי שלי בצורה בוטה כל כך, בחוסר התחשבות. זה אלים. זה בוטה. אנחנו כבר שעתיים ככה.
אני לא יכולה לבחור. מישהו אחר החליט עבורי איך ייראה הערב הזה.
אני יוצאת, ככה עם הדמעות. יחפה. פותחת את הדלת. הם ממש מולי. מסתכלים עלי בהפתעה. כאילו לא ידעו שיש עוד אנשים בעולם מלבדם. או בדלת ממולם.

כסא תינוק - היום האחרון בעיר הקודש

בסוכה כסא מגביה לתינוק. אני מבינה שהם יודעים מה זה תינוק שלא נרדם. אבל הנשים והילדים שלהם מזמן הלכו לישון בדירה שקטה. ורק אנחנו נשארנו לסבול אותם כאן.
'אני רוצה אתכם בחוץ' אני אומרת להם בשקט, שטופת דמעות. 'אתם גורמים לתינוקת שלי לבכות. כבר שעתיים שהיא לא מצליחה להירדם', אני מוסיפה.
לוקח להם עשרים דקות, בסוף הם מתקפלים.
שמים קצוץ על 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'
וגם על 'ואהבת לרעך כמוך'.
אני מרגישה בבטן כעס ושינאה בוערים.
תחושה נוראית ללכת לישון איתה.
בא לי לחזור הביתה עכשיו.
חצות וחצי אלה שלנו נרדמת סופסוף, כמעט ארבע שעות היא במיטה ככה.
אני לא זוכרת שכיביתי ונרדמתי. הייתי מותשת ומדוכאת. מתישהו פשוט קרסתי.
והופ, הילדים התעוררו.
מוקדם. כתמיד…
אנחנו אוכלים בחדר ארוחת בוקר.
אורזים חפצינו ועוזבים את הדירה.
אני נוהגת. אנו מקיפים את הבלוק ונכנסים לנוטרדאם. ממש מול השער החדש.
המקום מצוחצח. האבנים בנות ה-130 שנים לבנות כל-כך. מישהו משלם הרבה כסף כדי לנקות כל שריד לפיח או אבק שמביאה התחבורה המטורפת שסביב ככר צה"ל.
נכנסים ללובי המלון, וממנו בקומה הראשונה לקפלה. כנסייה, לא גדולה אבל מאד מטופחת.
שקט.
המקום ספון עץ.
עוגב לא גדול אך מקסים עומד בצד. מתחשק לי לשבת על הספסל ולנגן, משתלטת על הסקרנות הילדית, מתאפקת. מפעילה מצלמה ומתחילה להכניס מקטעים מהמבנה לתוך פריימים מלבניים.
תקרת קשתות מצטלבות גבוהה-גבוהה.
חלונות ויטראז' צבעוניים.
ישו צלוב מעץ.

מריה וישו בידיה בתוך גומחה מוארת.
אלה צועקת: "הנה אמא! תינון!!" (כמו אומרת ראיתי אמא עם תינוק בידיים).

אמא תינון - היום האחרון בעיר הקודש

נכון ילדה, אני עונה לה.
אני מוודאה שיהלי יודע מי הדמויות, הביקור הזה בירושלים היה בסימן הרחבת אופקים דתות ועמים.
יהלי אומר "אל תצלמי אותי כאן, אני לא נוצרי"

צלב - היום האחרון בעיר הקודש

ואני, שלא מייחסת חשיבות מיוחדת לפולחנים של אף דת, מרגישה שתמונה ליד צלב שווה בדיוק לתמונה ליד רכב אספנות, או לצד מזרקה. אך מניחה לו.
מתפעלת מזרי הפרחים הגדולים והטריים. חושבת שלמישהו כאן יש מלא כסף לתחזק את כל זה.
.
יוצאים. עושים סיבוב בעיר.
מחפשים מקום פתוח לשבת.
אולי במושבה הגרמנית?
אולי נקפוץ לבית הנסן…
אה רגע, בוא נעבור ברחוב שהדוד שלך גר בו לפני ארבעים שנה. נוסעים.
לא מזהים כלום.
מחליטים לחזור לבית קפה פתוח, לפני שנסע הביתה. קפה בסתת (Bastet). איפה זה יוצא?
אה… מטר מהחדר שהיה לנו. את השלט לחנייה כבר החזרנו עם המפתחות של החדר. נו מילא. נחפש חנייה באזור.
נוסעים חזרה לכיוון ככר ציון.
ה-waze מכוון אותנו לסוע דרך כיכר צהל. אבל הככר חסומה. המון אדם ממלא את הכיכר.
משפחות חרדיות, גברים, נשים וטף שוטפים את הרחובות, המדרכות והכביש. לאן הם הולכים? איפה הם חוגגים את שמחת תורה?
לפני ברמזור עומדת מונית. מימיני טנדר ממהר.
אנחנו תקועים. אין לאן לברוח. לא ניתן להתקדם. אף אחד לא עדכן את ווייז שעכשיו שמחת תורה. המשטרה לא חסמה את הכביש.
קומץ צעירים פונה לכיווננו בצעקות.
הטנדר הממהר מצפצף.
הם מתחממים. במבטם שינאה יוקדת. הם בטח מרגישים כלפינו בבטן כמו שאני הרגשתי אתמול.
נראה שהם סוגרים עלינו.
התחושה מאיימת.
המשטרה על סוסים אך בינתיים לא מתערבת.
הרמזור מתחלף לירוק.
המונית מפלסת דרך לאט ובזהירות ואני אחריה.
אין מצב להיכנס לרחוב שבטי ישראל כמו שהינחה הווייז, הכל חסום.
אני ממשיכה ישר.
ווייז לא יודע שהיום חג כמו שבת. בשביל ווייז היום יום רגיל של אמצע השבוע.
הווייז מחשב מסלול מחדש. ומנסה לכוון אותי לסוע דרך מאה שערים.
חחח… הצחקת אותי, אני עונה לו. ומסמנת לו שהכבישים חסומים בגלל "אירוע".
עושה סיבוב, עולה דרך מגרש הרוסים.
אחרי שני סיבובים מחנה.
.
קפה בסתת מקום קטן ושפוי. ממש קטן וממש שפוי. בפייסבוק רשום 'בית קפה צמחוני ולהט"בי במרכז ירושלים".   לשם שינוי טעים פה ממש. לשם שינוי אנחנו מרגישים בנוח. בבית.

בסתת - היום האחרון בעיר הקודש

ב'בסתת' אני קולטת רגעים אנושיים חמים.
שתי חברות ממתינות בשקט על המדרגות.
גבר עם לק על הציפורניים, עגילים ומניפה שמשיבה את נפשו מתייחד עם הלפטופ מאחורי משקפיים.
צעירה מאמנת גור נחייה לעיוורים.
וזוג הורים לוחצים יד ועושים היכרות לראשונה עם בן הזוג של הבן שלהם.
אלה מקשקשת בטוש על החשבון שמגיע לשולחננו כאילו חותמת.

זהו.
נגמר.
בואי שרה. הולכים.