היה זה הוא -שטפן צווייג

"היה זה הוא?" מאת שטפן צוויג, הנה נובלה קצרצרה, מותחן פסיכולוגי קליל. הנובלה מתארת מציאות עוכרת שלווה, מתחים, תהיות, מצבים קומיים וחששות, שחווים שני זוגות, שני בתים ביער כלב אחד וכמה ניצבים.

היה זה הוא -שטפן צווייג

תרגום: הראל קין

הוצא'  זיקית/ מיני זיקית. 2015. 73 עמ'

975667היה זה הוא

הסיפור מתרחש באנגליה הכפרית, במקום שקט ורגוע ליד העיר באת', והוא מסופר על ידי גברת בשם בטסי.

היא פותחת את סיפורה באמירה דרמטית:

 "אני עצמי כמעט משוכנעת שהוא היה הרוצח"

מי זה "הוא" ומי נרצח לא ברור, ולקורא לא נותר אלא להמשיך ולקרוא כדי לחשוף את התעלומה.  אין ספק שפתיחה דרמטית מעין זו מעוררת את הסקרנות של הקוראים כבר מההתחלה.

"היה זה הוא" מספר בקולה של בטסי את השתלשלות הארועים, כי בטסי רוצה לנסות לשחזר, בשבילה בלבד, את מהלך הדברים כולו.

 היא מתחילה את הסיפור מההתחלה.

 בטסי ובעלה, זוג פנסיונרים, פרשו לקוטג' קטן באזור, בסמוך לתעלה, כדי לבלות בנעימים את שנות הפרישה.

שלוותם מופרת מעט בגלל הגעתם של שכנים, הזוג לימפסיי. זוג צעיר המתחיל את חייו המשותפים. הם בונים קן אהבה בקרבתם. בטסי ובעלה מתוודעים לראשונה לגב' לימפסיי שנראית עצובה ומותשת. ואחר כך לבעלה. הקשר בין הזוגות מתפתח, ומניע את העלילה.

בני הזוג לימפסיי נשואים כבר כמה שנים, וברור מההתחלה שהבעל ג'ון הוא טיפוס שתלטן. אדם מוחצן, מוגזם ,ללא טיפת איפוק, שמכניס את עצמו לסיטואציות ומערכות יחסים, ברעש, עליצות מוגזמת  והתלהבות ומתיש את הסובבים אותו בגלל אותה התלהבות מוגזמת . אשתו נהדרת, תפקידו נפלא… ברור שיש לו שפע של אנרגיה שצריכה פורקן! אשתו המסכנה מותשת רגשית, ובמובנים רבים מאושרת בסתר כשהוא נעדר מהבית ונמצא בעבודה.

 בני הזוג לימפסיי חסרי ילדים, ובטסי חושבת שהם זקוקים לכלב כדי להפיג את בדידותה ושעממונה של גב' לימפסיי ורוכשת חיית מחמד עבורם, גור בולדוג, בשם פונטו. מיותר לציין, שמר לימפסיי מתלהב מהכלב, נכנס לעניין הבעלות עליו בהתלהבות האופיינית לו,  ולא עובר זמן רב והכלב הופך להיות בעל הבית שכולם ממלאים אחר רצונותיו ובין היתר מפתח סלידה עמוקה כלפי השכנים שדי שמחים שיש לו סלידה מפניהם.

לא עובר זמן, והחיים מקבלים תפנית כפולה ויוצאת דופן, הן עבור הזוג לימפסיי ,והן עבור פונטו, תפנית שתוביל לתוצאות טרגיות עבור הזוג לימפסיי עצמם ועבור הכלב.

מעבר לכך אני לא יכולה לכתוב מבלי להסתכן ולגלות את הסיפור.

מה שיכול היה להיות סוג של סיפור פשוט ויפה, הופך כאן לסיפור שמשלב תעלומה שהיא מותחן פסיכולוגי ,על מערכות היחסים בין אדם לבעלי חיים, על הסכנות בהתנהגות לא מבוקרת ועל השלכות של רגשות קיצוניים.

צוויג מצליח לחדור לנשמתו של פונטו, ולתאר את מה שעובר בראשו. תאור המזג של פונטו, המשתנה ממסירות לדומיננטיות דרך נטישה ואז רוע , הוא מרשים, והופך אותו לדמות המרכזית של הסיפור.

אני אוהבת את כתיבתו של סטפן צוויג, והנובלה הזו היתה מרתקת!

סטפן צוויג הוא אמן בריאליזם פסיכולוגי. כמעט כל יצירותיו עוסקות בחוסר מזל ומסתיימות בכניעה טרגית. גם בנובלה הקצרה הזו  הוא הכניס כל כך הרבה, בכל כך מעט דפים, וקולו, קול המספר בעלילה, כאנגליה בדימוס, היה משכנע לחלוטין.

אם עדיין לא קראתם את צוויג, אני ממליצה בחום!