היא הייתה חזקה מהרוח – היא הייתה (כמעט) חזקה מהכל..

שמעתי את ההתחלה ואחרי משפט אמרת שאני בטוח אסתדר. כמעט כמו משפט אלמותי אני שומעת : כן, אני יודעת – את תסתדרי. גם בזמנים של לחץ או צורך בחיבוק של תמיכה – אין לנו בדיוק זמן הרגע, זה יכול להיות בשבוע הבא….נכון ? בטח, כמו תמיד….וככה הסתיים לו הטנגו האחרון.

בחורה עם מחשב נייד

איזה יום…לא יכול להיות שיש ימים כאלה – יום אחד שאסף והכיל  אבק ואבנים ורעש של שיפוצים ופועלים שמפגינים את הכח שיש בידיים שלהם שמזכיר אונס  איך ? למה? כי זה מה שאנס עושה וזה מה שקורה – אונס לא נגמר – היום אונס הגיע דרך השיפוצים , דרך הגברים שהשתמשו בכח ועשו הכל בלי רשות ולא הקשיבו למה שביקשתי – אפשר לאנוס בכל צורה , בכך דרך בכל זמן……
יש ימים קשים באופן מיוחד שהתחושה היא שנגמר האוויר ולא רואים את האור…התחושה היא שהוא פשוט לא יבוא כי אין מנהרה …לפעמים אני חושבת כמה טוב שיש מילים שאפשר ללכת ביניהן, לומר מה שהרגשנו, כמה הרגשנו רע – ולא יכולנו לומר לאף אחד למרות שרצינו לומר לכולם. טוב שיש מילים ומצויין שאפשר להשתמש בהן…
אז מה? התכנסנו כאן כולנו היום, הא? לא תיאמנו ולא חשבנו שיהיה כל כך חם, ועוד בצהריים…..בטח אכזבתי כמה אנשים שגם הפעם אומרים " אויש, כמה היא לא מתחשבת" – אתם יודעים, מתמטיקה והתחשבנויות לא היו אף פעם הצד החזק שלי. אין דבר חברים – הקדישו כמה דקות בשבילי, הפעם, רק הפעם.
אומרים על מי שחזק במיוחד, שעבר סערות והתגבר, שהיה בתהומות וטיפס מהם למעלה –  שחושבים שהוא עמיד "כארז הלבנון" – ואולי חשבתם שגדל כאן יער חדש של עצים שאני כנראה לא ראיתי ואולי אתם השכלתם לראות, רק שלא הכרתם את סוג העצים, מי שלא מכיר את סוג העצים החדשים לא יודע מתי הם מתכופפים ומתרסקים להם תחת העומס הנפשי והפיזי, מתי הם נשברים. לא – לא תמיד הם יהיו חזקים מהרוח, חזקים מכל סערה……
אף אחד או יותר נכון כמעט אף אחד ביניכם שחשב שהוא קרוב באמת ויודע עד כמה כואב לי – לא ידע שהקאמרי דחה על הסף שחקנית טובה באמת, כי חבר טוב יודע לזהות מתי מי שמולו מזייף, מתי בדיוק הוא הולך וקורס, הוא יודע באופן מוחלט מתי לשים את המעצור, ואתם, רובכם מלווה אותי המון המון שנים, ושאף אחד לא יביט אחורה ויחפש "אשמים" – אין כאלה, פשוט כנראה אף אחד מכם לא היה בתפקידי ליהוק ולכן לא ידע לזהות שחקנים ולא כולם בוחרים במשחק ממקום של אהבה, יש כאלה שעושים את זה כי הם לא רוצים להשאר לנצח ב" אי  המתים" והמשחק עוזר להם לשרוד ויש כאלה שכוחם לא עוזר להם והם מתפרקים באמצע ופורשים.
כמה מלחמות, כמה קרבות – כמה כאלה אפשר למנות? אי אפשר…….ואם מישהו יכול הוא צריך להרגיש את עצמו אשם ומיותר. ביקשתי , הושטתיי יד לעזרה, לא רק אתמול או שלשום , חלקכם הכיר את הגיהנום וחלקכם הכיר את שאריות  "אי המתים"  שעליהם עמדתי, וגם שם לא היה לי מקום אלא טבלתי את רגליי כדי למקם את עצמי באופן יציב כדי להמשיך לשרוד – אף אחד מכם לא השכיל להבין שכל כך כואב לי ? אף אחד לא ראה שהכל, כל שריר בגוף ובלב כל כך מכווץ ? אף אחד לא ראה והבין שתזוזה מיותרת ב"אי המתים" לא נותנת לך צ'אנס נוסף ?
בלילות שמישהו מכם טרח לבקר אותי על "אי המתים" ראיתם שמה שמשאיר אותי שורדת בחיים היא אותה מדורה קטנה שממשיכה לבעור, יותר נכון אותו רמץ בודד שעוזר ללבות את האש, לעזור לי להתחמם, ובאתם להיות שעה שעתיים כי אני וה-אש חזקים מהרוח והמים. אף אחד לא השכיל לחשוב שצריך לצקת לאט לאט מים על המדורה, לעזור לי להושיט רגל אחר רגל לצאת מהאי, להגיע לחוף מבטחים.
אף אחד לא חשב – איכשהו זה נראה מקום מתאים – "אי המתים", שורדים.
אף אחד מכם יקרים שלי – לא עומד כאן למשפט ולא ראוי שיעמוד למשפט, זה אינו מקום שכזה, אני מניחה שכל אחד מכם יעשה את זה בשביל עצמו. לפעמים כוונות טובות מובילות לגיהנום, אז אני לא צודקת או שופטת, ואנשים לפעמים במבט חפוז הסבירו במילים מצוירות איך יכול להיות גיהנום.
מעולם לא היה בין חלק  מהנוכחים כאן לביני מה שנקרא ב"פוליטקלי קורקט" דיבור מהותי (כן, למרות שאנחנו במקום המאד מיוחד הזה – גם כאן צריך לשמור על פוליטקלי…), אני לא יודעת איך מתנהלים במבט מרחוק,  אני לא יודעת להשתמש במשקפת צבאית – אני יודעת שחלקכם הרגשתם כל כך קרוב, ובכל זא הייתם מרוחקים, מרוחקים ממני מאד.
לפעמים הרגשתי (כן, הייתה תקופה כזו…הרגשתי) שאתם מרוחקים ממני כמו שמיים וארץ, ולא, הייתם בסדר, ממש בסדר, התנהלתם ממש לפי הספר "..ותעשי לי טובה – כשתצטרכי עזרה תגידי…" וכשכבר הייי שם ותאמינו לי שהדרך הייתה ארוכה מאד ופתלתלה – תמיד היה משהו…לפעמים חפץ חשוד, לפעמים מחוייבות קודמת.
נכון, אתם צודקים, לימדתי ושידרתי שאני בסוף אסתדר, אתם הלכתם עם התחושה ש..כן, היא חזקה מהרוח היא תהייה בסדר, עם כל הקושי וכל המהמורות – היא תחטוף עוד מכה, עוד סימן כחול, יירדו עוד כמה דמעות, אבל היא חזקה…
חזקה יותר מכולנו….ארזי הלבנון לא מתכופפים ,הם לא נשברים, רק שטעיתם וזיהיתם לא נכון את העצים והיער…טעות. טועים. טעינו. אנושי לגמרי.
רציתי להיות חמה וחכמה, למדתי שאהבה, יחס, חיבוק וחמלה – קונים בכסף או בתחליפים דומים, ככה ידעתי ועם הידיעה הזו בתחושה של חוכמה אולי עם שמץ של ציניות אבל עם הרבה מאד ידיעה של צודקת – כן, אהבה וחום קונים בכסף…..לפחות אצלי, ועבורי לא היו פעם מכירות "סוף עונה", אף אחד לא חשב לעשות לי הנחה, נכון – אחריות שלי. אף פעם לא ביקשתי. נתתי את כל מה שהיה לי, וכשנגמר הכסף, כבר אי אפשר היה לקנות, והבנקים הרי שינו מדיניות וגם לא נותנים הלוואות, חרא של כלכלה היום.
נכון, בהתנהלות שלי במקום הזה לא הייתי חכמה ולא דאגתי גם להיות צודקת, חשבתי והאמנתי ואני גם היום מאמינה שחשבתם שאני באמת בלתי מובסת.
יש מקומות מיוחדים ויש גם כאן אנשים שמאמינים שהמקום הזה והסיטואציה הזו גם הם מיותרים כי גם כאן אני חזקה מהרוח , גם כאן אני חסינה מסערות, ואולי הם צודקים, ואולי השקט שאחרי הסערה…הוא בדיוק המקום שאליו הייתי מוכרחה להגיע – אל המנוחה והנחלה.
אל תביטו אחורה ולא לצדדים, ידעתם וליוויתם אותי הרבה מדי שנים, הייתם לי מורים לחיים ועזרתם לי להבין כי כמו שמתנהלים החיים שלי – ככה באמת שורדים, אלה הנורמות האמיתיות של החיים. סמכתם עליי, חשבתי שאני אזהה ואני אשכיל ואדע שלפעמים לא כל כך מהר נרגעת סערה והנזקים לא תמיד הפיכים.
לא, אל תזילו דמעה, אין צורך, ארז הלבנון גדל כמעט מעצמו , הוא שורד בדרך כלל את רובן המוחלט של הסערות, ומי שלא נמצא ביער ההוא, נמצא ב"אי המתים"  וגם הוא בסופו של דבר כמעט "השורד האחרון" – והוא משאיר את התפקיד הראשי עבורי, פעם אחת בחיים אני נשארת עם כמעט התפקיד הראשי של "השורד האחרון" , והוא משאיר את התפקיד הראשי עבורי, פעם אחת בחיים. אני נשארת עם כמעט התפקיד הראשי של ה"ראשי" וכשיירד המסך ואתם תלכו ותאמרו אולי בשביל עד שער הכניסה "אז איך לעזאזל זה קרה"  איך לא ראינו ? איך לא הרגשנו ?
אל תרגישו רע, הייתי שחקנית מספיק טובה…אף אחד לא עוסק בליהוק.
השארתם אותי במקום שהסערה היא בשבילי רק שקט וחיבוק.