הטבעת נפלה

סיפור על טבעות נישואין, שלו, ושלה. או בעצם, שלי ושלו. סיפור עם חיוך, בתוך מציאות עצובה. נישואין ופציעה במהלך מלחמת לבנון הראשונה וטבעת נישואין שהתגלגלה לגורלה. הסוף טוב!

לפני מספר שבועות, עלתה לרשת תמונה של טבעת נישואים שנמצאה בים על ידי איש ישר לב, המחפש את בעלי הטבעת, ששמותיהם ותאריך נישואיהם חקוקים על דופנה הפנימית. בקשתו של המוצא הישר בפוסט שכתב, היתה לשתף כמה שיותר, כדי לאפשר להם למצוא את הטבעת.  אינני יודעת איך נגמר הסיפור הזה. האם נמצאו הבעלים ? האם אכן איבדו אותה והצטערו צער רב, כמו שמתבקש מסוף טוב ורומנטי?  או אולי בכלל נזרקה לים מתוך כוונה רבה, ומתוך רצון לשכוח נישואים כושלים או כואבים?  ואולי, לעולם לא נדע.

IMG_20180604_124628_1014x1024

מה שהפתיע אותי בסיפור, היתה המהירות הכמעט אוטומטית בה שיתפתי את הפוסט והתמונה. מעטים המקרים שאני משתפת ב"פייסבוק" . בדרך כלל, אני עושה "לייק", מחמיאה, מברכת, מתרגשת, אבל לא משתפת. עצרתי לאחר מעשה, ושאלתי את עצמי, למה בעצם שיתפת? מה יש לך עם טבעת נישואים? מרגע ששאלתי את עצמי את השאלה, התשובה לא אחרה לבוא.

בשנים האחרונות, עולים להם סיפורים נשכחים מתהום הנשייה, שבדרך כלל מחדשים גם לאלו שחלקו איתי את החוויה כשהתרחשה. כמו שאומרת אחת מחברות הילדות שלי: "מירב, את יכולה לספר מה שאת רוצה, אפילו לברוא לנו ילדות חדשה…אנחנו לא מתווכחות, אין לנו כלים, את הרוב שכחנו, אז את יכולה לספר מה שאת רוצה ". לסיפור שאני חולקת אתכם היום, אני מאמינה שיימצאו כמה זוכרים נוספים, ואם לא, לפחות תיהנו מהסיפור.

IMG_20180604_122823_1024x768

לפני די הרבה שנים, אבדה טבעת הנישואים שלי. למען הדיוק כנראה נגנבה ולא אבדה. אני נוהגת להסיר אותה בלילה, להשחילה על הרצועה של שעון היד עם עוד טבעת או שתיים, ולענוד אותה שוב בבוקר. באותו בוקר, היתה נערה שבאה לנקות את הבית, ובצהרים, הצרור לא היה. בטח שחיפשתי בכל מקום, גם בפח האשפה הגדול בחוץ, אפילו שאלתי יפה את הנערה, כמו שאומרים: "נקרא לנערה ונשאל את פיה", שאלתי. גם המדריכה האחראית עליה שאלה, בטון פחות יפה. התשובה היתה שלילית. היות שזה התרחש כמה שבועות  לפני יום הנישואים, והבנו שלא תימצא האבידה, נסענו לעיר הגדולה עפולה, והתחדשתי בטבעת עוד יותר יפה אפילו. כמו שאמרתי לבעלי, ולעצמי : "זה סך הכל חפצים". הטבעת האבודה היתה חלקה ופשוטה, לא היה בה שום ייחוד, למעט שהיתה זהה בצורה (ולא בהיקף)  לטבעת של בעלי, ושתיהן נקנו באחת מהחנויות בשדרה בעפולה, באחת מיציאותיו הביתה של חתני לעתיד מן המלחמה בלבנון (לבנון הראשונה) . הכרזנו על מועד נישואים, במקביל פרצה המלחמה, וכך את כל ההכנות עשיתי כמעט לבד, מחכה ליציאותיו המעטות כדי לקדם מהלכים הכרחיים כמו טבעת ורב.

IMG_20180604_124416_768x1024

אבל לא על הטבעת שלי אני רוצה לספר, אלא דווקא על שלו. נישאנו לקראת סוף אוגוסט, הוא קיבל חופשה של שבועיים, שהספקנו בה לא מעט, לסיים את ההכנות לחתונה שנערכה בחצר בית הורי, להתחתן בנוכחות חיילי הפלוגה שהגיעו מלבנון, להעביר את כל חפצי לחדרנו בקיבוץ, לצאת ל"ירח דבש" קצר, להתחיל לעבוד ולחיות בקיבוץ. ואחרי שבועיים בבוקרו של יום להיפרד בנשיקה בחדר האוכל, אני חזרתי למכונת שטיפת הכלים, והוא חזרה ללבנון. פגישתנו הבאה, או ליתר דיוק פגישתנו הראשונה כזוג נשוי, היתה בבית החולים רמב"ם. מחכים לו לילה ארוך וקשה מחוץ לחדר ניתוח, ומבינים את גודל הנס, שזכינו לראותו שוב. שנכנסנו באישון לילה למחלקה האורתופדית, מלווים את מיטתו, מיהר האח להגיד לי: "דעי לך שכאשר יתעורר, יכאב לו מאוד, לא רק כאבי הפציעה, אלא כולו נתון בגבס מבלי יכולת לזוז". כך נהגו אז בפציעות קרביות, ניתחו, ניקו, גיבסו לשבוע ימים, ורק לאחר שבוע ניתחו שוב וסגרו את הפצעים. הכל היה נפוח. החתן הטרי  לא ויתר על טבעת הנישואים החדשה והנוצצת, ולכן העביר אותה לזרת.

באחד מימי האשפוז, שבתי לאחר מנוחת התרעננות וחידוש כוחות לפקוד את מיטתו בחדר הגדול, המלא בגברים מגובסים, והוא מבשר לי בפנים נפולות כי הטבעת אבדה. התחלתי לחפש כמו במשחק מחבואים עליו, מצדדיו, מתחתיו, אין! התחלתי לחפש על הרצפה. מתחת למיטה, על הארונית, בתוכה…הבנתם? ככה זוחלת לה אישה צעירה בכל החדר הגדול, עוברת מיטה מיטה, מרצפת מרצפת בעיניים חוקרות ובוחנות, משתפת בתחינה את כל מי  שעובד או עבד בחדר, לא מפספסת אף בן משפחה שסועד אחד מהפצועים, אחים ואחיות, סניטרים, מגישות אוכל, עובדות ניקיון. מחכה לחילופי המשמרות, ומספרת שוב לכל מי שאולי עשוי היה להיתקל בה עד כמה היא יקרה, לא בגלל ערכה בזהב, אלא בערכה הרגשי. אפס. ידעתי להגיד לו ולי, שזה בסך הכל חפצים, ומה שחשוב זה הבריאות וחיים, ונעשה לנו נס, וכשנצא, נקנה חדשה, עוד יותר יפה אפילו…לא רק אובדן הטבעת כאב, היו אלו ימים ולילות ששוחחנו על אובדנים וכאבים רבים. הגבס העוטף את מרבית גופו כאב, לחץ, הגביל וגירד. ניסינו כולנו להקל בכל דרך אפשרית.  במהלך הימים, פגשנו רבים שבאו לבקר, לשיר, לטפל, לשמח, להציע, להרגיע, לדבר, להצחיק להציג, ולתמוך.

ערב אחד, שבתי מאתנחתא קצרה, לאחר שהשארתי אותו בידיי אחיו שהיה אצלו כמידי יום לעשות לו תרגילים ועיסוי, והם מנופפים ומראים לי בשמחה שהטבעת נמצאה. "איפה היא היתה? " אני שואלת, שהרי לא היתה מרצפת בכל האורתופדית הזו, וגם השנייה שלא זחלתי עלייה בחיפושי הנמרצים….

הגבס שכל כך גירד והציק, גירד בנקודה אחת עוד יותר. הטבעת שנפלה מהזרת הזדחלה לה אט אט תחת הגבס לתוך הגב ונחה לה שם בשלווה ובנחת עד שחולצה בידיו האמונות של אחיו. נו מישהו מכם חושב שטבעת נישואים או נישואים זה עניין פשוט?

IMG_20180604_124545_1024x912

כשחזרנו הביתה לאחר "ירח הדבש" השני, בחגי תשרי בבית החולים רמב"ם, הטבעת שבה לאחר כבוד למקומה. לאחר כמה חודשים נתפסה בכלי עבודה כלשהו, התקמטה. ואז כמו שאמרו הגברים בקיבוץ: "טבעות, זה לנשים! גברים שעובדים במשק לא צריכים להסתובב עם טבעות!" ולכן, מאז ועד היום,  היא שמורה בבית.

אז מה נותר לי לברך? שהטבעת שנמצאה בים, תחזור לבעליה בשמחה ובטוב, בלי אף "סיפור מהתחת". ובעיקר, שאף בחור צעיר, לא יאלץ לבלות אף פעם, באף בית חולים, עם טבעת, או בלעדיה.

_________________________

מי שקרא עד הסוף, יודע שאחת מהטבעות המצולמות לפחות, איננה המקורית. ואצלי, כל דבר סיפור…. קפצנו לעפולה לסידורים, וחשבתי איפה ואיך אצלם טבעת נישואים, כדי לשדר אמינות לפוסט… התחלתי בחנות הצעצועים "כפר השעשועים", אבל זה לא נראה לי מספיק מרשים, אז חיפשתי חנות תכשיטים "אמיתית". מסתבר שהפרסום עובד. בדרך היו פרסומות ל"תכשיטי אורית", ראינו את החנות, ונכנסנו. הכנסתי איתי את העו"ד, כדי לשדר אמינות, והתחלתי להגיד מה שעשוי להישמע מוזר, בטח בחנות תכשיטים. "לא באתי לקנות, אלא רק לבקש לצלם…"המוכרת החביבה חייכה, ואמרה: "אני מכירה אותך!  אנחנו  ממושב שכן, למדנו בילדותנו בנהלל, ופנייך מוכרות לי" וכך זרמה לה שיחה חביבה עם בעלת החנות,אורית והדס אחותה, גם צילמנו, גם העלינו זיכרונות, וגם אני מפרגנת בגדול. תודה רבה!

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.