החלום שלך מבקש ליצור איתך קשר…

הוא נמצא שם. החלום שלנו. לא תמיד אנחנו באמת מקשיבים לו. לא תמיד יש את היכולת להכיל שאנחנו בכלל לא עושים את מה שאנחנו אוהבים. את מה שאנחנו חולמים להיות. נוח לנו להקשיב לקולות שמסביב. להורים. לבני זוג. לרצות. לוותר. לווטל… אז כתבתי על החלום שלי להיות שחקנית ועל כל הלפני. התוך כדי והאחרי…מרגש! מאוד מרגש…

בחורה עם מחשב נייד

נכנסתי אליה בגלל שחבר של הבעל שלה חסם לי ת'חנייה בכניסה לבית, ונשארתי בזכות השולחן שהיא פתחה שכמותו ראיתי בטובות מהמימונות( לצערי רק בטלוויזיה…)

היא הגישה קפה ועוגיות טחינה נדירות, עוגת גזר בחושה, קוראוסונים, ונתנה לי לטעום מתבשיל המוקפצים שהכינה לצהריים. לא. אין לי כל קושי לערבב טעמים. כן. אני בהריון…

"תקשיבי: את אחת מהטובות, אם לא ה-" פרגנתי תוך לעיסת הבחושה ולגימת הקפה שתמיס את העוגה בואה קיבתי. "את באה להגיד לי שיש לך כוח וסבלנות להכין את כל זה"? שאלתי כאחת שעבורה בישול ואפייה מוגדרים במילון "אבן-גלעד" כעיסוק טפל, מיותר ומעיק. "כן, אני אוהבת את זה" היא ענתה בחיוך מתרפק, כמי שגילתה בזה הרגע את השקט שבתוכה. "החלום שלי הוא להכין עוגיות ועוגות בבית ולמכור". העיניים שלה נצצו "ו…". המשכתי לנסות ולשמר את הניצוץ . "ואין לי כוח, אני כבר לא בגיל…" עכשיו הוא כבה סופית והמבט הושפל..

היא תפרה בחוט אדום את גרב הניילון בצבע הגוף ובתוכה צמר גפן, כמו אמנית שמפסלת בובה. היא יצרה עיניים ופה, לחיים מצח וגבות. הדביקה צמר זהוב על הראש, פוני, ויצרה פתח בחלק התחתון של הבובה כדי להניע אותה בידה. הפנים שלה זרחו כמו פני סבא ג'בטו במפגש עם פינוקיו האנושי. "יו איזה יופי! את אומנית!" נפעמתי מהיצירה שלה כשישבה לידי בקורס לתיאטרון בובות. ( אני, באותה מטלה יש לציין, קיצרתי תהליך והכנסתי את היד ישירות לגרב, אחרי שהבנתי שכל התפירה ה"בתיה עוזיאלית" הזו לא בשבילי..) "תודה, האמת שהחלום שלי הוא להיות בובנאית". היא הסמיקה וחייכה.( ועדיין לא הורידה את המבט מיצירת הפאר כמו מי שמסרבת לוותר על רגעי ההתקשרות הראשוניים האלה)

"נו אז…" חיכיתי לרגע בו אהיה עדה להחלטה אמיצה של אישה ללכת אחרי הרצון והכישרון שלה. "זאת בעיה." זהו. החיוך שלה התחלף לרצינות משולבת בנימת הטפה "אי אפשר ללכת עם זה למכולת…" היא המשיכה לתפור והסתכלה על הבובה כמנסה להסביר לה את הסיבה שבגינה יישארו "ידידות".. "ונראה לך שיהיה לך כוח ללכת למכולת כשתעבדי במשהו שאת שונאת?" .. המשכתי בסדנת העצמת הנשים המזורזת שלי "כדי ללכת למכולת צריך תיאבון ותיאבון מקבלים משמחת היצירה".

הרגשתי שאני לא יכולה יותר והדיבור שלי מולה הופך להיות דיבור שלי לעולם ותשובה לכל הקולות ששמעתי כל כך הרבה … אז נשמתי רגע והתחלתי לספר לה על ההצגה שלי. שהיא בדיוק על זה. על החלום שלי להיות שחקנית ועל "קולות הרקע" שביקשו מימני לרדת מהחלום, ש"משחק זה לא מקצוע" ושלא יהיה לי עם מה "ללכת למכולת" ( דרך אגב, מאז ועד עצם היום הזה אני בעניין של סופרים כ"אקט" מחאה!) שעדיף לי להיות גננת או מורה ושנכנעתי והלכתי ללמוד את זה, עד שהחלום החליט שהוא לא מוותר עליי. סליחה, אני החלטתי שאני לא מוותרת והתמסרתי להגשמה.

"מה ואת מצליחה לחיות מזה"? היא עזבה את כל החוטים, המספריים והגרביים שמילאו את כל עולמה והסתכלה עליי כאילו ג'ולייה רוברטס יושבת מולה על הספה של "חיים שכאלה". "ברור שאני חיה מזה. זה ממלא את החיים שלי. בזכות זה אני חיה. זאת המהות שלי! השליחות שלי! כל מה שתרצי. אם אני מתפרנסת רק מזה, את בטח רוצה לשאול. לא. אני גם מעבירה חוגי דרמה ועושה דברים אחרים שאני אוהבת בתחום ומרוויחה מהם. מעבר לזה עשיתי עם עצמי הסכם שבמקרה הכי גרוע, אמות עם מינוס בבנק ופלוס בלב ולזה אין מחיר!"

ריגש אותי הבחור שפגשתי בתור לספר. הוא סיפר לי שעבד ב"הייטק", הרוויח משכורת עתק, קיבל רכב וטס לחו"ל, עד שהרגיש שמשהו בו לא שלם. שהוא בסטטוס "גבר גבר" אבל בפנים הרצון לעזוב רק גבר.. כולם צחקו מימנו כשהוא אמר להם שהוא רוצה להתפטר וללמוד משהו אחר. הם עוד לא ידעו שהם הולכים להתעלף כשהוא יגיד להם שהוא בוחר בחינוך. חינוך מיוחד. והוא מאושר. והוא מרגיש שזה המקום שלו ושסופסוף הוא מצא את עצמו…
אמרתי לו שאני אכתוב עליו כאן ולעצמי אמרתי..לעצמי אמרתי שהפעם אני משאירה את הסוף פתוח. פתוח, כי הפעם זה מרגיש סגור מתמיד…

ניצן גלעד
קומיקזית= קומיקאית+יזמית.יזמית ב "צימר בטעם של פעם, הבית של סבתא בגליל".מנחה במפגשי "אה משיגינע מסיבת נשים " בבית של סבתא . קומיקאית , מגשימת חלומות סדרתית , רוקדת ושרה ברחובות. אישה ואימא לשלושה ילדים. נשואה לאיש שמכיר בחשיבותה של השנ"צ. עברתי כבר הכל בחיים: פסיכולוגי, פסיכודרמה, הומאופטי, נטורופטי, פסיכופטי, הוליסטי, פשיסטי,ובכל זאת יש את הימים האלה שאני מגלה שצריך להתחיל הכל מהתחלה!