החיים שאחרי המשפחה

סיפורה של אישה אחת, מיוחדת במינה. ממש כמוך

AFYA AFYA1 AFYA2 AFYA3

אי שם בדרום תימן, בשנה לא ברורה באזור 1900, נולדה ילדה למשפחת זכרייה. עפייה שמה.

כמקובל, בגורלן של ילדות מתימן, עפייה נישאה בגיל 10, בעיקר על מנת להמנע מגורל מר יותר, לפיו תחטף בכח על ידי גבר זר ותינשא לו בעל כורחה. על ידי 'סימונה' כנשואה, נחסך ממנה גורל שכזה. ועוד יותר להגן על ביתם עפייה, שלחו אותה הוריה לשרת את המלך בארמונו, עד גיל סביר, בו תאלץ לבצע את תפקידה האולטימטיבי בחברה: משפחה.

יום אחד, יוצא המלך לסייר בארמונו, ומגלה ציור קיר מרשים. כשהוא מגלה שעפייה ציירה אותו, מספח אותה לצוות האמנות ומאפשר לה לצייר כיד המלך. עפייה מתמסרת ומציירת כאוות נפשה.

השנים נקפו, וחובתה החברתית מתדפקת על רחמה.

שישה ילדים אחר כך, עפייה עולה לארץ ישראל עם משפחתה. שם אוסר עליה הבעל לצייר, ודורש התמסרות מוחלטת למשפחה. נפש האמנית לא נמה לרגע, ובין בישול וצחצוח הרצפה, נפשה מתאווה לציור הבא.

הילדים גדלו, הבעל נפטר בשיבה טובה ועפייה מוצאת עצמה חופשית להחליט על גורלה לבדה. לראשונה בחייה. והיא בת שמונים.

את הבוקר הבא, היא פותחת במשיכת מכחול הלק, ומריחת איפור כבד על פניה. היא יוצאת אל הרחוב כשפניה צבועים בלבן וגבותיה משוכות בשחור פחם, והיא מחפשת צבעים ומכחולים. כאשר לא מוצאת צבעים מתאימים, היא מוצאת דרך יצירתית להשיגם. בקסמה המיוחד, מצליחה לשכנע את המוסך הקרוב אליה לספק לה את שאריות הצבע שנותרים מצביעת המכוניות התקולות.

תשעת הילדים מקבלים בוקר אחד הנחייה ברורה: "אל תבואו לבקר". היא מסתגרת בביתה  במשך שנה ומתחילה ביצירת האמנות שלה. היא צובעת כל פיסת קיר בביתה הצנוע, דירת עמידר קטנה. בין לבין היא יוצאת, מידי פעם, למכולת השכונתית, מאופרת למישעי, תמיד. ילדי השכונה, שלא רגילים לאיפור שכזה, בטח לא מגברת בת שמונים, מפתחים פחד מהשכנה המוזרה וקוראים לה "מכשפה". מה שגוזר על עפייה חיי בדידות. השכנים מימין ומשמאל לא משערים שמתחת לאפם, הגברת המוזרה מציירת את ביתה לדעת.

ואז הגיעה תורה של התקרה. לטובת צביעת התקרה עפייה לוקחת כסא ומעמידה אותו על השולחן ומתפסת עליו לטובת הצביעה. זה הצליח. עד שזה לא. היא נופלת ושוברת עצמות. מעתה ועד סוף ימיה, תיעזר עפייה בכסא גלגלים ובהליכון.

אבל גם זה לא מפריע לפרץ היצירתיות. והיא מציירת בובות בדמותה. ומאפרת אותן כמוה. וכולם חוששים שהיא "מאבדת את זה" ומלחששים ש"בגילה היא משחקת עם בובות". אבל 80 שנה שעפייה נתנה לאחרים לנהל את גורלה. שמונים שנה יותר מידי. ולא אכפת לה שחושבים שהיא משוגעת. ולא אכפת לה שילדי השכונה חוששים מפניה. היא ממשיכה לקום בכל בוקר ולמשוך בעדינות את מכחול הלק, ולמרוח את האיפור הלבן על פניה, למשוך באסרטיביות את הגבות השחורות הבולטות.

ואז היא מתה.

ועמידר מזדרזים לפנות את דבריה ולהכניס את הדייר הבא.

ונכון שהם נדהמו לגלות את הבית המצוייר. את יצירת האמנות הזו, שלא מוגדרת כאמנות בשום ספר שנלמד בבית ספר לפקידים של עמידר, או בספר שמייצר משרד החינוך, אבל גם פקידי עמידר מבינים, שזו יצירת אמנות מרשימה במיוחד. לעפייה לא נתנו ארבע שנים של לימודי עיצוב בבצלאל על מגש של כסף, וגם לא סיפקו לה צבעים, או מכחולים. אבל סיפקו לה רעב. רעב אדיר להביע את עצמה. רעב לצייר. רעב לתשוקה שהושתקה עשרות שנים.  זה לא מספק את עמידר. הם רוצים לצבוע אותה בלבן ולהכניס את הדייר הבא.

ופקיד הערייה שנכנס לסלק את דבריה, שגם הוא בטח לא למד מה היא אמנות, הבין.

והוא נלחם.

והצליח לשכנע שאת הדירה הזו, אי אפשר לצבוע בלבן. את ה'כתם' האמנותי הזה, שמעיד על הנפש הסוערת של עפייה, כמו על החברה שיצרה בה את הרעב המטורף הזה ליצור.

ואם אתם מזדמנים ליישוב שלומי, סעו לרחוב נתן אלבז 151. כדאי לתאם קודם עם האיש שהציל את המקום, שלום דדון בטלפון 04-9809746.

הערה אחרונה בנושא.. כמה מרגיז לגלות שהסיפור נכנס לויקיפדיה כ"בית המצוייר" ולא ערך על שמה של אישה מרשימה, שלא ויתרה לעצמה. שנתנה את חובתה לחברה והקימה בית לתפארת, עם תשעה ילדים, סעדה את אישה עד מותו והעזה גם להביע את עצמה בערוב ימיה.