החופש החמקמק של נשות אירן

"חומצה שרפה את עיננו אבל הנוכחות של אחינו ואבותינו, העומדים לצידנו ומגנים עלינו – מחממת את ליבנו."

איספהאן, העיר השלישית בגודלה, רוחשת ורוגשת. לפני כשלושה שבועות, בדרשת יום שישי בעיר (שנחשבת אחת מהאדוקות שבערי אירן) קרא אימם המקורב לממשלה להקפדה בלבישת החיג׳אב וטען ש״הדברים יצאו משליטה״ תוך שהוא מנבא אסונות שונים ומשונים כתוצאה מההפקרות. כנראה שהיו מי שראו בזה כקריאה ומאז, במהלך שבועיים הותקפו 15 נשים צעירות ויפות שהחיג׳אב שלהן לא היה הדוק מספיק לדעת תוקפיהן. התקיפות נעשו ברחובות איספהאן ע״י רוכבי אופנוע ששפכו חומצה על הקורבנות. זה לא משהו שלא קרה בעבר, אבל לא באינטנסיביות שכזו.
המאורעות האפלים הללו מצרפים לגזרה נוספת על נשות אירן, חוק חדש שאושר לפני זמן לא רב, על פיו כל אדם יכול לגשת לכל אישה ברחוב ולהעיר לה על לבושה (לדוגמה, בעל עסק יכול לדרוש מלקוחה לעזוב אם קצוות שיער מבצבצת מהחיג׳אב שלה).

 .

דף הפייסבוק My Stealthy Freedom آزادی یواشکی زنان در ایران (החופש החמקמק שלי), שנוסד לפני כמה חודשים, נועד כדי לשתף תמונות של נשים שקוראות תיגר על כיסוי הראש. היום הוא מתעד את התחושות לאור גל האלימות, ואת פעולות המחאה (הפגנות וצעדות) הדורשת מהממשלה להגן על האזרחים ולפעול נגד התוקפים. האתר מנוהל מחוץ לאירן ומעלה סטטוסים שבחלקם המצלמות מסתירות את פניהן, אך עדיין לוקחות סיכון משמעותי.

כותבת אחת מהןwi1

הפנים שלה הם כמו ציור של פרנסיס בייקון*. בימים האחרונים, כשאני נכנסת לפייסבוק המבט שלה ננעץ בי ואני מביטה בה. כשהיא נולדה, האם הוריה תהו מה תהיה שתגדל? האם הם שמחו שנולדה להם תינוקת-בת? האם הם הוטרדו מהיום בו תלך לבית הספר, לובשת חיג׳אב, מופרדת מאחיה?
כשאני הולכת ברחוב אני מפחדת מגברים שרואים נשים כזונות. כשעובר לידי רוכב אופנוע אני מפחדת שהוא יתקיף אותי בחומצה. ברגע שבעלי יוצא מהמכונית, אפילו לזמן קצר, אני נועלת את כל הדלתות. כשאני עוברת ליד שוטרים אני לא מרגישה בטוחה, המדים שלהם מפחידים אותי.
אני מפחדת לפתוח את הדלת. כשמישהו מצלצל בפעמון אני רועדת. אולי הם באו להחרים את צלחת הלוויין ? (זה קרה בעבר והם בעטו בזעם בדלת, מכריחים אותי לפתוח).
פחד יש לנו בשפע בארץ הזו. למה קיומי כאישה במקום הזה? אני לא יודעת! אין לי מושג! אני ממשיכה להביט בתמונת הפרופיל שלה. דואגת לה. שמחה שאין לי ילדים לגדל במקום החולה הזה.

*מתייחס לצילום של אחת המותקפות.

wi2ואחרת:

יתכן וזו הפעם הראשונה מזה זמן רב שנשים רואות גברים עומדים לצידן ואומרים "לא נסכים לעידוד למוסריות על ידי התזת חומצה!". בוודאי שמעתם את אנשי איספהאן אומרים "אי אפשר לחייב לבישת חיג'אב!". חומצה שרפה את עיננו אבל הנוכחות של אחינו ואבותינו, העומדים לצידנו ומגנים עלינו – מחממת את ליבנו.

כשאמרנו "לא" לחובת לבישת חיג'אב לא לקחו אותנו ברצינות. אמרו לנו שזו לא טרחה כל כך גדולה, שחופש לא מוגבל לאפשרות לבחור בגד. אבל בימים אלה, אנחנו מרגישים שאפילו הורינו, שחיים ע"פ ערכי המסורת, נותנים תשומת לב לרצונות והמאווים שלנו, לא מבטלים את הרצון שלנו בחופש, ולא מגדירים את דרישותינו כחסרות חשיבות.

מה יקרה עכשיו? הפסימים מאמינים שהממשלה תעצור ותפעל נגד אנשים שבמילא רצתה לסלק מהרחובות ותטען שהם התוקפים. או אולי אלה האופטימים שמאמינים כך?
עד כה נעצר אדם אחד, צלם שתעד את המחאה ואת קורבנות התקיפות.

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.