הורים טובים עושים פחות

אולי זה ניסיון נואש לעשות טוב יותר מההורים שלנו, שבעיקר גדלו אותנו. המדיה הדיגיטלית מוצפת יותר מאי פעם בהרצאות/ סדנות/ ייעוץ פרטני להורים בנושאי חינוך, סמכות הורית, בעיות התנהגות של ילדים וצעירים. כל הורה אחרי תשע שעות עבודה ופקקים מעצבנים, טס קצר נשימה לקחת את הקטנה לבלט, בדרך לקנות לאפה לבן הגדול שכבר הלך לקרטה, לאסוף בגדים מניקוי יבש, ולחזור הביתה למהפכה ולכלוך. החלום של ההורה האידאלי הופך למכת בומרנג קשה. גם בסוף יום הכי עמוס ומתיש, תמיד מרגישים שאפשר היה לעשות יותר.

בחורה עם מחשב נייד

עוד לא חורף רק שבוע שני של שנת הלימודים ממש, וההורים כבר קרועים ומותשים. כולם במין מרוץ עיקש ומטורף לנצח את הבלתי מושג, הורים קרייריסטים, מגדלים ילדים מטופחים ודואגים לטיפוח  הבית.אביבה פרידמן - צילום כפיר זיו

בין גוננות יתר להזנחה רגשית ופיזית

המשפחה הישראלית הצעירה עוברת כבר עשור טלטלות מרובות ונסחטת בידי כל מי שרק יכול להציף, לבלבל להציף, להכניס יד לכיס, ליצור תמונה מעוותת של המציאות.

שני גורמים מרכזיים לבלבול הורי:

הגורם הראשון הוא קריירות כפולות לשני בני הזוג, ההורים מגיעים  אחרי שלוש לחמש שעות מהשעה שבה ילדיהם חזרו מביה"ס  מיום הלימודים הקצרצר. שעות ארוכות הילדים  הם לעצמם, ורגשי האשמה גואים. מתחילים הקרבות הטלפונים לפתירת מריבות בין האחים, איומים, עזרה בשיעורי בית.  הדיאלוג עם הילדים נהיה כעוס, צעקות הם הדיווח של מרבית האימהות.

 המעורבות הרגשית יורדת באופן תלול, הקושי לעקוב אחר פעילויות הילדים בחמש השעות שהם היו לבדם בבית ולתווך את הפעילויות הללו בצורה מותאמת לגיל, הינה חסרת סיכוי.  המחשב הוא ידיד המשפחה כל עוד ההורים בעבודה. הילד בטוח בביתו. מה באמת קורה ברשת? זו כבר מטלה שלהורים רבים אין כלים, זמן ורצון לחולל עוד מריבות שהם באים הביתה. רוצים שקט, אז מאפשרים טלוויזיה, חברים, חוגים רבים כדי לפצות על זמן הבדידות הארוך של הילדים והגעגועים מדי יום; הנה אני נותנת ומעשירה את הילדים. בתשע מתחילה המשמרת השנייה ובעשר אין מי עם לדבר..  המדיה מושלת, ועמה להיטי כל תקופה, שחיה , יוגה, פעילות יוצרת, לפעוטות, יועצים רגשיים, יועצי שינה, הנקה , צמיחה, ציור, קרטה, שחמט, נגינה למי שלא רוצה. פעילויות שתורמות במעט לילד אך מציבות את האם בראש סולם המסירות והנתינה ההורית. השחיקה רבה. אי אפשר באמת להמשיך כך לאורך שנים. באותה היסטריה, דבקות נואשת בלרצות את הילדים ובעיקר אחרים שנדמה לנו שהם מודדים אותנו.

אם נערוך סקר ובו נשאל את הוריי ישראל מהם הקשיים המרכזים בגידול ילדים בארץ, התשובות תהיינה: חוסר זמן וחוסר סבלנות, צעקות, רגשי אשמה, כניעה לילדים או מלחמות במעט הזמן ההורי שנותר מהיום. לחצים בעבודה, פקקים בדרך הביתה, הסעות והחזרות לחוגים או שיעורים פרטיים, מחלות ורופאים, קרבות על שיעורים, ארוחות ומקלחות, מותירות את ההורה במצב שבו הוא עייף וממוטט עד כלות.

מחקרים מראים כי בגיל שבע מתחילים להרפות מבנים ומבנות קצת יותר מאוחר. זה טבעי לאור שבע שנות נתינה חונקות. הציפיה שהורה יתווך סרטי פורנו, אלימות, הסברים על שונות, הקראת ספרים, המשך משחק שחמט, טיפול בבעיות לימוד? בעיות חברתיות? למי יש כוח? עושים את הדחוף הבוער והלוחץ… רצים לקנות מחברות למחר שהילד שכח להגיד בזמן….

הגורם השני הוא ערכים נודדים על פי רוח התקופה

הורים צעירים כיום מבלבלים בין תפקידם כהורים לבין האפשרות להיות חבר של הילד שלהם או להיות ספק בלתי נדלה של אטרקציות ריגושים, חוגים והעשרות לרוב שלא בהכרח נחוצות. האם אפשר שלא יהיו כ"כ הרבה חוגים בשעות שונות לשניים או שלושה ילדים? זה בסדר שכלל לא יהיו חוגים בגיל שלוש או ארבע? באיזה גיל מותר לחזור הביתה בעשר? לצאת רק בשתיים עשרה?

אנחנו כבר יודעים שכל איסור יוסיף לנו "עונש" שמירה על ביצוע העונש, אז אולי כדאי לוותר על שיעורים? אולי לא? שלא ילמד למבחנים, להכריח ללכת למורים פרטיים? לריב על מבחני הבגרות או שלא נורא שלא תהיה בגרות שלמה?

בעולם של ערכים נודדים אין יותר תשובות מוחלטות. המחקרים מצביעים לכל כיוון, האופנות הפסיכולוגיות והחינוכיות משתנות כל מספר שנים. המומחים מצטטים מחקרים הסותרים זה את זה וכמובן שפע החוגים והפעילויות רק מציף עוד תחושות אשם. לא ברור באופן מוחלט מה ראוי ומה לא.  הילדים החשופים למדיות רבות והמתבגרים הצעירים שואלים שאלות נוקבות המצריכות חשיבה, למי יש כוח לזה…

אז מה הפתרון?  עשו פחות והרגישו טוב

 מי מאתנו זוכר את מה שלמד בחוג קרמיקה? או אורגנית שהורינו נאבקו אתנו שנלך, כי הם כבר שילמו? היכן הם המחקרים ארוכי טווח המצביעים על שוני משמעותי בהתפתחות ילדים שינקו, שהלכו עם אימא בחירוף נפש נגד הפקקים לבייבי יוגה בגיל שנה, לבין ילדים שגדלו ללא כל מהומת רגשי האשם?

 מה חשוב ממה: חוג או פעילות אחרת מול  הורים סחוטים, עצבניים, שרוצים כבר להתחיל את הכביסות והבישולים למחר. מה עדיף אימא שנחה קצת גם בתוך ההמולה של הבית, רואה בשקט תכנית טלוויזיה אהובה ומסיעה פעם אחת לחוג אחד בשבוע?

תקשורת ושוב תקשורת הורית

תקשורת הורית היא המענה לכל הדילמות. זוגיות תקשורתית טובה של ההורים.  ההורים צריכים לחזק זו את זה. למשל, החלטות הוריות להפסיק חוגי סרק, הכישרון לא יברח. להשתמש בחוויות האישיות כילדים, הרי הילדים שלנו דומים למישהו, בטח לא ליועץ הנותן עצות שבעוד שנתיים יתבררו כטעות מוחלטת.

 להבין כי מעט נכון, זה המון

 כך גם לגבי הצבת גבולות ואחריות הורית: מה באמת חשוב ומה טפל, מה מייצג ערך אמתי ומהי הפעלת סמכות הורית? נדרש ראש נקי, שקט ויכולת לדבר זה עם זו. בעידן בו משך זמן ההשפעה של הורים על ילדיהם הולך ומתקצר, חבל לבזבז את הפנאי הקצר מדי יום לפעילויות שלא תורמות דבר. אילו הם הגילאים להתקרב רגשית לילדים, הכמהים לכך. אי אפשר להפציע בגיל חמש עשרה בחיי הילדים ולהיות מחנך. שימת דגש על מעורבות הורית פעילה בגילאי הילדות ההתבגרות הצעירים, היא תנאי לשגשוג הילד בחברה בה כל שנתיים משתנים הכללים.

בלי רגשות אשמה, גם אתם בני אדם

בעבר ילד השתלב בפעילות המשפחה ובמטלות הבית. את דור ההורים הצעירים, לא היססו לקחת לקניות, לביקורי קרובים, לשאת סלים כבדים מהמכולת, למיין כביסה לפי צבעים, להכין ארוחת ערב. פעילות אם  היא לא משחק מקופסא, חוג יקר ומאתגר הורית, ההורים חשים החמצה ותסכול.

 עיקר הטעות היא בהעברת מסר של עריצות הילדים, אנחנו כאן ונבראנו לשרת ולתת לכם הכול. בגילאים בוגרים יותר, מבוגרים צעירים לא לוקחים אחריות על חייהם, זה נראה טבעי שההורים ימשיכו לעשות זאת. הם כבר שנים עושים זאת בהצלחה רבה.

***מציעה להרחיב את הקריאה בשני פוסטים  שהתפרסמו באתר סלונה:

אביבה פרידמן- מטפלת משפחתית
דוקטורנטית ל- Coaching Psychology באנ' מידלסקס בלונדון. זהו תחום אקדמי ומחקרי המשלב את הידע מתחומי הפסיכולוגיה המסורתית יחד עם הכלים האפקטיביים והגישה החיובית של עולם האימון. בבלוג תמצאו סיפורי מקרה ותובנות מעולם ה Coaching Psychology. טיפול או ייעוץ בשיטה זו אינו מיועד לאוכלוסיית בריאות הנפש.