לפני הרבה שנים, היתה תכנית טלוויזיה שנקראה "זה הסוד שלי". חוץ מאורי זהר המנחה , ועשרים שאלות בארבע דקות, מרגע הישמע הגונג, היה סרטון מסכם לכל בעל סוד, בו היה חושף את סיפורו ומשתף בסודו. לו הייתי מוזמנת לתוכנית כזו, הייתי מתהדרת בסודי : "הורגת עציצים מפלסטיק". נראה לי שאין פוסט מתאים מזה לקראת ט"ו בשבט. הרי יכולתי בקלות לכתוב על אירועי "יום האילן" בילדותי בנהלל, כשמבחן זיהוי הצמחים היה שיאו. צנצנות ממוספרות עם צמחים, בחדר ההתעמלות, ותלמידים שצריכים בשקט מופתי לזהות ולרשום על טופס הבחינה על פי כיתתם, בסדר עולה במכפלות של עשר, מעשרה צמחים בא', ועד בכלל…עם תעודה מהודרת במושגים של הימים ההם ,שניתנה אחר כך בכיתה, ובה רשום מספר המזוהים נכונה. (אם זה יעזור באיזה "מבחן יכולת" שמורות אצלי כל התעודות מא' עד ו', עם הישגים ראויים). מילא המבחן עצמו, הסיורים המקדימים שהיתה עורכת לנו ברחבי הכפר עדינה, מורתנו, כדי ללמוד ולזהות עצים. אני בעיקר זוכרת את אלו בעלי השמות המרשימים : "ברככיטון צפצפני", "עופרית הכיף" ו"תקומית הכיף". את הצמחים אני לא מאמינה שאוכל לזהות כיום. אבל השמות…
באותה קלות עט יכולתי גם לכתוב על ט"ו בשבט של ילדי שלי, שהיו מביאים מהגן שתיל, בתוך עציץ מבקבוק פלסטיק חתוך ממוחזר ומקושט, ואומרים שהגננת אמרה להם להגיד לו "צמח וגדל", בלי הוראות טיפול או השקיה.
במקרה שלי, גם הוראות לא היו עוזרות . יש אנשים שיש להם "אצבעות ירוקות", ויש אנשים שפשוט אין להם את זה. אני מאלו שאין להם את זה. מודה ומתוודה. וזאת למרות שמערכת החינוך המקומית השקיעה בי. שתלו בערוגה הנכונה, השקו, טיפחו ודישנו. הכל טוב ויפה, יש גם כאלה… העובדה שאני דור שלישי למייסדי המושב, מגואלי האדמה , מייבשי הביצות ומפריחי השממה, לא רק שלא עמדה לזכותי, אלא אפילו עומדת נגדי, הכיצד צמח עשב שוטה בערוגה הנכונה? נכון, יש לי נסיבות מקלות, אמא שלי באה מירושלים, לא זרם בה הדם הנכון, ובכל זאת. העובדה שלאחת מאחיותיי יש את היכולת להפוך כל עלה מושרש לעציץ מלבלב, רק הגבירה את התסכול ותחושת הכישלון, עד שלמדתי להעיד על עצמי, בתוך הסביבה הכל כך ירוקה, שלא רק שאין לי את זה, אלא שאני מצליחה להרוג אפילו עציצים מפלסטיק.
בבית הגידול שלי, יש אנשים שאמירה כזו, כבר מכניסה אותם לאמביציה, וכך חברות ושכנות טובות לאורך החיים, האמינו (בתמימות) שעם טיפה השקעה ודוגמא אישית, יצליחו גם איתי. את התאורטי עוד הייתי עוברת, אבל במעשי, נכשלתי שוב ושוב. אחת מחברותי היתה מגיעה עם הטנדר שלה, מורידה במעשיות הנדיבה שלה עציצים שתולים, ממקמת אותם בפינות הנכונות בחצר שלי בהתחשב בענייני שמש וצל, ומסבירה לי בפרוטרוט מה לעשות עכשיו….והכל נבל, גם השתילים , וגם חדוות ההצלחה שלי.
באמת, השתדלתי. לאורך השנים הבנתי שגינה פורחת ממש זה מעבר למסוגלות שלי, אבל כמה עציצים פורחים כאלו… רציתי להיות מאלו שיודעות לשתול פקעות, להשריש ייחורים, או סתם להגיד פילדנדרום בנונשלאנטיות . וגם לדבר על : גרניום, טגטס, כובע הנזיר, לוע הארי, ביגוניה, פוטוס, פיטוניה, גפנית וניצנית. (אל תידהמו מהידע-הוא לא אישי. את כל השמות האלו, ועוד כמה, ליקטתי הבוקר מחברות הילדות שלי, שנרתמו מיד לעזרתי בקבוצת הווטסאפ הנפלאה שלנו. רק אמרתי שאני צריכה שמות של צמחים לבלוג, ומיד קיבלתי מהן באהבה . הן לא רק חברות טובות, אלא ברוכות גנים וכישרון.)
אז מתוך הכרה במגבלותיי, עברתי לעציצים מפלסטיק. בילדותי עציצים או צמחים מפלסטיק , היו שיא הקיטש וה"לא"… אבל משנה לשנה, הם משתפרים. אני בוחרת אותם צבעוניים ,מלבבים ומלבלבים, ומשקיעה בעציצים הנכונים (בכלים, לא בשתילים). אני מקיפה את עצמי בבית ומחוצה לו בפרחים נאים. "איקאה" מתפרנסת יפה מרצוני לרענן את השתילים (מפלסטיק) מידי פעם. אני משתדלת מאוד לא להרוג אותם, אפילו לטפח. יום אחד ראיתי שרידי מים בעציצים, ובמקרה שלהם, זה דווקא פחות טוב. יש לי הרגשה שהעוזרת משקה אותם מידי פעם, רק שהיא לא תהרוג לי אותם מעודף רצון טוב…
יש לי חברה נוספת בכפר, לא מהילדות, שלא מרפה, ואף מגדילה, ממציאה ומוצאת דרכים חדשות ויצירתיות. למרות שיש בינינו פער גילים, נפגשנו לפני מספר שנים במפתיע ב"קורס לנהיגה מונעת" , בודדות בין זרים וגברים, משלמות על נקודות שלא צברנו. מאז יש בינינו חברות ,חיבה ,זיכרונות משותפים ושותפות גורל . בשנים האחרונות, היא גם המורה שלי להתעמלות, ואנחנו נפגשות פעמיים בשבוע לשיעור, בביתה עטור הצמחים, שמתנשא מעל גינתה המטופחת, והמתחדשת בקביעות. היא לא מרפה ולא מוותרת. בענייני ההתעמלות, זה נפלא. בענייני הגינה שלי, קצת פחות. היא מנסה מידי פעם לתת לי זרעים כאלו או אחרים, עם הוראות הפעלה: " זה נורא פשוט, תשרי כל הלילה, תזרעי ככה, תפזרי ככה…." , ואז היא מאבדת אותי. בצר לי, הסברתי גם לה על התכונה הייחודית שלי שאני הורגת אפילו עציצים מפלסטיק, וחשבתי שמודה ועוזב, ירוחם.
יום אחד, לא מזמן, היא התקשרה ואמרה שהיא חייבת לבוא אלי במיידית. יש לה משהו במיוחד בשבילי. היא הגיעה עם חבילה ארוזה יפה, ובה פקעת פלאים שמצאה וקנתה כמתנה עבורי. הנה נמצאה, והגיע אל ביתי, הפקעת שאפילו אני אצליח לגדל. יש להוציא מהאריזה, להניח במקום שיש בו אור, לתת חום ואהבה, וזהו. אסור לתת לה מים. אם נוהגים על פי ההנחיות, אמורים לצאת תוך מספר ימים מן השרביט הירוק שצמח והתארך, ארבעה פרחים אדמוניים ויפים.
עם חום ואהבה אין לי בעיה. שמתי את הפקעת בכלי יפה על אדן החלון במטבח, השתדלתי מאוד, חיכיתי בסבלנות, לוויתי את צמיחת השרביט שעלה וגבה מיום ליום, לחשתי לו לחשים, התאפקתי לו להוסיף לו מים ליתר ביטחון, וחיכיתי בביטחון של מנצחים, הנה עוד רגע יבצבצו ארבעת הפרחים הארגמניים….
פעמיים בשבוע, כשהגעתי אליה לשיעור, ראיתי אצלה את אחיותייה של הפקעת שלי, פורחות ומשגשגות לתפארת, ואילו אצלי….עיניכם הרואות. זה כנראה קארמה. מי שיש לה מוניטין של הורגת עציצים מפלסטיק, איך תצליח? זה מה שיצא, פרח אחד בסדר, וכל השאר יבשים וקמולים.
אבל עוד לא אבדה תקוותי. יש עוד שרביט אחד שצומח מאותה פקעת. אפילו העברתי אותו לכלי עוד יותר יפה. אולי "משנה מקום משנה מזל", ואולי אם אקפיד לא רק על חום ואהבה, אלא גם להגיד לו "צמח וגדל" כמו שאמרה הגננת, אולי יפתיע לטובה…
ובינתיים תגידו אתם, באמת, מי נראה יותר טוב? ולמי יש יותר פוטנציאל, לקנוי מ"איקאה" או לשרביט הירקרק?
ט"ו בשבט שמח ופורח!