הגיע הזמן לעלות שלב

הבנתי שאין מנוס אלא לקחת את הגורל שלנו בידיים וללכת בדרך הישירה במקום לנסות לעקוף מסביב – להתמודד ולעשות את זה בעצמי. לקחתי אוויר וקפצתי למים הקשוחים של הפוליטיקה

בשנים האחרונות מאבקים הם חלק בלתי נפרד מחיי. רק לאחרונה היתה לי הזכות להיות שותפה להובלה של אחד המאבקים המרשימים והמרגשים שנראו בישראל – מאבק של מאות אלפי נשים שיצאו לרחוב בזעקה כנגד אוזלת היד של הרשויות בטיפול באלימות כנגדן. בקיץ האחרון הייתי גם שותפה למחאת הלהט"ב שהוציאה יותר מ-80 אלף איש לעצרת בכיכר רבין.

קו עבה וברור מחבר בין המאבקים האלה, וגם בין מאבקים אזרחיים אחרים, אבל אולי כדאי להתחיל בהתחלה דווקא, ברחוב לילנבלום בתל אביב, לפני כמעט שני עשורים. בגיל 20 פתחתי בלילנבלום פאב לסבי קטן כדי שיהיה לנו מקום לבלות בו בביטחון ובכיף. את השכנים זה פחות עניין, ולאורך כל תקופת הפעילות שלו סבלנו מהתנכלויות בלתי פוסקות מצידם. מה לא עשו לנו: שפכו עלינו מים, המציאו שקרים על סקס בחדר המדרגות, קראו לנו "מזדיינות בתחת" וניסו גם לפגוע בנו פיזית מספר פעמים. כשראיתי שהמרחב הבטוח שלנו הופך להיות הכל חוץ מבטוח, החלטתי לסגור את המקום (שזה גם היה שמו – "המקום").

אמא שלי ז"ל פעם אמרה לי שכשסוגרים לי את הדלת זה סימן שאני צריכה להיכנס מהחלון. ואכן, ברגע שסגרתי בפעם האחרונה את דלת הפאב התחלתי לחפש חלון להיכנס ממנו. החלטתי להיות במקומות בהם אני יכולה לעזור לחברה ולסביבה לקבל אותי ונשים שכמותי בדיוק כמות שאנחנו וכפי שאנחנו בוחרות להיות. מאז הספקתי להתנדב ולהיות שופתה בעמותות וארגונים שעניינם זכויות אדם וזכויות הפרט, בכל התחומים: חינוך, דוברות, מדיניות ציבורית, תרבות וכמובן סיוע וטיפול. הייתי חברת ועדת מנהל באגודת הלהט"ב והצלחתי להביא עם חברי וחברותיי לוועד לתקצוב קבוע של 10 מיליון ש"ח בשנה לטובת ארגוני הקהילה הגאה, דיברתי בכל מקום שהיה צריך, הפקתי מסיבות, מצעדי גאווה ופסטיבל קולנוע לסבי שרץ כבר מעל לעשור, והכל לא רק כדי להתפרנס (שזה גם חשוב כמובן)  אלא גם כדי להעביר מסר חד וברור – אנחנו כאן, אנחנו יכולות ואנחנו לא הולכות לשום מקום.

ענת ניר צילום: אלבום פרטי

אז אם הכל טוב, למה פוליטיקה?

הבנתי שאין מנוס אלא לקחת את הגורל שלנו בידיים וללכת בדרך הישירה במקום לנסות לעקוף מסביב – להתמודד ולעשות את זה בעצמי. מכרתי את החלק שלי בחברת ההפקות שבה הייתי שותפה כ-17 שנה, לקחתי אוויר וקפצתי למים הקשוחים של הפוליטיקה. כבר בהתחלה הבנתי עיקרון אחד חשוב שמוביל את הפעילות לאורך כל הדרך – לא מדובר במאבק מגדרי, מגזרי או קהילתי. מדובר במאבק על עתיד פני החברה הישראלית, וככזה כל מי שזכויות אדם עומדות לנגד עיניו צריך לקחת בו חלק.

מתוך התובנה הזו הייתי שותפה להקמת תנועה פנים מפלגתית במרצ בשם "אבוקדו". השם נבחר כי בדיוק כמו אבוקדו הבנתי שזה לא תהליך שמבשיל ביום אחד, אלא משהו ארוך טווח שצריך להגיע לנקודה המתאימה שלפניה, וגם אחריה, הוא כבר לא ראוי למאכל. בבסיס עקרונות התנועה עומדת תפיסה פוליטית המבוססת על השתתפותיות וקבלת אחריות, וגורסת שפוליטיקת הזהויות הישנה אינה רלוונטית עוד, אלא עלינו לדבר במונחים של טוב משותף. יש בחברה הישראלית אנשים מכל הדתות, המינים, המגדרים, הגזעים ותפיסות העולם. כולם פה כדי להישאר, וכמאמר הקלישאה אם לא תהיה תלויים זה בזה ככל הנראה נהיה תלויים זה לצד זה. עלינו למצוא מכנים משותפים רחבים ככל הניתן שעליהם יהיה אפשר לבנות הסכמות, שעליהן אפשר יהיה לבנות הסכמות רחבות יותר ועליהן הסכמות רחבות יותר…נראה לי שהבנתן את העיקרון.

ענת ניר צילום: אלבום פרטי

מה הלאה?

בחודשים האחרונים הבנתי שנקודת ההבשלה הגיעה. הייתי שותפה בקיץ האחרון למחאת הלהט"ב הגדולה והובלתי, יחד עוד שותפות מדהימות ואמיצות, את מחאת הנשים לפני כחודש. המחאות האלה הביאו אותי למסקנה שהרחוב הישראלי מתעורר. האזרחים והאזרחיות לא מוכנות לשתוק יותר על עוולות כאלה והם מוכנים לצאת עליהן לרחוב. עכשיו צריך להפוך את הכוח האזרחי הזה גם לכוח פוליטי משמעותי. לא כזה שצועק מספסלי האופוזיציה מה לא בסדר, אלא כזה שמציע פתרונות ישימים ומגיע במטרה לקדם אותם סביב השולחן. והדרך לשם עוברת בהשתתפות פוליטית, שהביטוי הבסיסי ביותר שלה הוא התפקדות למפלגות. מאות אלפי האנשים שיצאו למחות הם כוח פוליטי. אם כולם יתאחדו מאחורי העקרונות שהביאו אותם לצאת למחות, לא ייבהלו מאלה שמנסים בכוח להפריד ולפלג בינינו, ויתפקדו למפלגות שמקדמות את הערכים האלה, יהיה קל מאוד לעשות את השינוי.

ומשום שנאה דורשת נאה מקיימת – החלטתי גם לעשות את זה בעצמי ולהתמודד על מקום ברשימת מרצ לכנסת. אני מאמינה בלב שלם שהשינוי נמצא בפתח, גם אם הוא לא ייקח יום או יומיים. הגענו למסה קריטית של אנשים שלא רק מוטרדים מהמצב החברה בישראל אלא גם מוכנים לקום ולעשות עם זה משהו. זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה. למעשה, זה כבר קורה. אני אופטימית. תהיו גם אתן.

אחד הנושאים הדחופים לטפל בהם הוא קידום חוק שיגדיר מהיא אלימות כלכלית:

אלימות כלכלית אינה מתקשרת בהכרח למצב הכלכלי, אלא יותר למניעה של שימוש בכסף ומשאבים, או הסתרה שלהם, כאמצעי שליטה של אחד מבני הזוג על השני, על אף שעל פי החוק הם נחשבים כרכוש משותף. זה יכול לבוא לידי ביטוי בהסתרת מידע על המצב הכלכלי של משק הבית, ריכוז האמצעים הכלכליים אצל אחד מבני הזוג ומניעת הנגישות אליהם, גניבת כספים מבת הזוג, יצירת חובות על שמה, מניעה ממנה לצאת לעבודה או ללימודים (כדי לפתח תלוי כלכלית בגבר) ועוד.

הרוב המכריע של הנפגעים מאלימות כלכלית במשפחה הן נשים. על פי נתוני עמותת "רוח נשית", מוכרות בישראל כ-200 אלף נפגעות אלימות כלכלית במשפחה, כאשר ההנחה היא שמדובר בתת דיווח משום רגשות אשם או בושה, וגם כי נשים רבות כלל אינן מודעות לכך שהן קרבן של אלימות, כך שההנחה היא שהמספר האמיתי גדול פי ארבעה. מדובר על נשים מכל המעמדות בחברה, ולאו דווקא הנמוכים שבהם, ובין הנפגעות יש גם נשים שמצבן הכלכלי לכאורה טוב והן עוסקות במקצועות חופשיים. חשוב לציין גם שאלימות כלכלית יכולה להיות מופעלת כלפי נשים גם לאחר סיום מערכת יחסים על ידי הטלת הגבלות כלכליות במסגרת הליך גירושין או עיכוב תשלומי מזונות מצד הגבר.

בראייה ארוכת טווח, משום שמרבית הנפגעות הן נשים, עלינו לשאוף למצב של שוויון כלכלי מגדרי. ככל שנשים תהיינה יותר עצמאיות כלכלית ופחות תלויות בבני הזוג שלהן בניהול כלכלת הבית וניהול הכסף שלהן בכלל, כך הן תוכלנה להתפתח מקצועית ולקבל החלטות מושכלות עבור עצמן ובכוחות עצמן. לשם כך יש להטמיע נושאים כמו שוויון כלכלי מגדרי ואוריינות פיננסית במערכת החינוך, כבר מגילאים צעירים ולנקוט צעדים כדי להביא לייצוג שווה של נשים וגברים בדירקטוריונים ומוסדות ציבור וכן בחברות ציבוריות.

** הכותבת, ענת ניר, יו"ר פמיננסי – מכללה כלכלית לנשים ומתמודדת על מקום ברשימת מרצ לכנסת

ענת ניר
ענת ניר (33) היא בוגרת תואר שני במגדר ויישוב סכסוכים בינלאומיים מהאוניברסיטה של האו"ם בקוסטה ריקה. את התזה שלה כתבה בנושא העצמה כלכלית לנשים בישראל והיא יו"ר דירקטוריון "פמיננסי", מכללה כלכלית לנשים