הבנים שבו הביתה – טיפוסי הגברים שגרים בבית ההורים

בחורה עם מחשב נייד

 התופעה מתעצמת: לאחרונה היכרתי  חמישה מבנינו, בני 33 ועד 42, שחזרו לגור עם ההורים. נתוני הלמ"ס לשנת 2012 (שהתפרסמו כעת) אוששו השערתי שמדובר בעיקר בבני המין הקשוח שכן לפיהם,  44% מהגברים הישראלים בגילאי 25-34 מתגוררים בבית הוריהם , זאת בהשוואה ל26% בקרב הנשים בגילאים אלו.

עשר שנים מחוץ לביתכן, בעוד אני נאבקת במשעולי החיים, מנסה לממן שכר דירה, רכב דורשני, ארנונה נוראית בחסות עיריית חיפה וגם משהו לאכול מדי פעם, הבנים שמסביבי לקחו לעצמם קצת הקלות. לא יכולתי שלא לתהות האם היקום בוחן את יכולת הסבלנות שלי או שמא זו מזימה של בעלת הבית שלי לגרום לי להעריך יותר את דירתי המושכרת.   ולפני סקירת המועמדים, אציין שממש לא פסלתי אותם על רקע אזור המגורים, היו  שם גורמים  אחרים, אבל המחשבה על מפגש אקראי עם אימא שלו במסדרון בלילה לא הועילה. הנה כמה טיפוסים עיקריים :

  1. החסכן – לכאורה הוא חזר לחדר נעוריו עבור מטרה עילאית ובוגרת : לחסוך כעת הוצאות שכר דירה, ארנונה ושות' בכדי לרכוש דירה משלו בעתיד. השאלה היא רק באיזה עתיד לערך יתרחש הנס, האם נניח בעוד כשנה וחצי שזה עוד סביר ומנחם. האמת שאני פסימית, כי בקצב גדילת בועת הנדל"ן הישראלית הבחור שלנו יצליח לרכוש דירה משלו רק בשנת 2044. גם לכן התאריך הזה נשמע דמיוני .
  2. המפונק – מה יש להגיד עליו, הוא פשוט רוצה שאימאל'ה עדיין תבשל, תכבס, תעיר אותו בבוקר ובמקרי קיצון גם תנהל לו את החיים. אגב, אל תטעו לחשוב שהאם בהכרח סובלת מנוכחות הפיטר פן שלה בביתה. בהרבה מקרים, כמו שאפשר לראות גם אצל טיפוסי "שבים" אחרים, העובדה שהילד לא עזב את הקן, בהחלט משרתת גם את ההורים. יש יותר חיים בבית, פחות ריקנות ופחות זמן זוגי שיחזיר את אמא ואבא לימי הרווקות הלא ממש עליזים שלהם.
  3. חסר הישע– הפעלת מכונת כביסה מורכבת בעיניו בערך כמו פיתוח טיל גרעיני וזה לא משנה שהבחור מהנדס, גאון טכנולוגי או מצטיין דיקן בטכניון.  על בישול גם כן אין מה לדבר, וחוץ מהפעולה הסבוכה של שבירת ביצה על מחבת, או אצל המתקדמים הכנת אורז אינסטנט- הוא עלול לחיות על קרמבו ובמבה, בלי גלגל ההצלה במטבח של אימא. גרסה מפותחת יותר של חסר הישע היא של הבחור שכן עזב את הבית אך דירתו אינה מאוכלסת במכונת כביסה, או רחמנא ליצלן תנור לכן  הוא נסחב לארוחת שישי אצל ההורים עם שקיות כביסה ויוצא משם עם  סירים מלאים באוכל מבושל.
  4. המטפל – הוא באמת בחור טוב, תומך, עוזר, אבל בעיקר לאימא. יצאנו פעם או פעמיים, הוא בן 42 וגר עם אימו האלמנה. סיפר שפעם היא התעלפה ומאז הוא חרד לשלומה. לפתע ראיתי שהוא נחנק, וכמעט שפרץ בבכי, התנצל ואמר שתכף יחזור. ואז סיפר כמה הוא קשור עליה ומפחד שיקרה לה משהו. היא אגב לא חושבת על בן זוג. בעודו מדליק עוד סיגריה (על זה סלחתי, אני לא כזו בררנית) הוא הדגיש כי אינו מרגיש שום צורך להתנצל על כך שהוא חי איתה, ו"עד שיתחתן" הוא חושב שזה הדבר הנכון עבורו. הערכתי את רצונו לעמוד לצידה ולתמוך בה. אך חששתי בליבי שהוא כבר נמצא בזוגיות. עם אימא.
  5. המתוסבך שלא מוצא את עצמו– זה עתה הוא חזר לקיבוץ, אפילו לא לדירת החדר שהייתה לו בגיל 20 + (היא נתפסה, הקיבוצים היום לא פראיירים) אלא היישר לסלון ההורים. עד גיל 37 הספיק כבר ללמוד, לגור בתל אביב כמובן, לעבוד בעבודות מזדמנות כולל הכרות עם הפרות בקיבוץ.  חושב לעזוב שם ולבוא לעיר הגדולה, מחפש כאן דירה, גם עבודה, גם חיים. חוסר הוודאות הזה משגע אותי, אמר בעיניים עצובות, קשה לי בלי תחושת בטחון. חבל רק שהיה לו מספיק בטחון לנסות להרעיף עלי את חום גופו 10 שניות מתחילת הדייט. זה מה ששבר אותי, לא העבודה ברפת.
  6. המסונף– הוא לא בדיוק גר בבית אלא בסניף שלו, כלומר ביחידת דיור נפרדת אך צמודה להורים. צמודה מספיק בשביל לראות איתם כל ערב טלוויזיה ולהחליף רשמים עם אבא בעודו מדבר איתי בטלפון. אם תשרדי את זה ותלכי לבקרו, זה יהיה פחות מביך מלבקר בחור שגר ממש בבית ההורים, אך בקרוב מאוד אימא שלו תופיע לכם בפתח היחידה ותשאל מה אתם רוצים לארוחת בוקר, משל הייתה מארחת בצימר גלילי.
  7. המתאושש בעקבות שינוי בחייו– זה יכול להיות בחור שזה עתה התגרש/ סיים יחסים ארוכים ובינתיים מצא מחסה אצל ההורים, או החוזר מטיול ארוך מאוד או מגורים בחו"ל. אפשר להבין את ההלם שבו הוא שרוי, אחרי שנים בניו יורק אל כור ההיתוך של כפר סבא הסואנת או השיבה אל הבדידות אחרי אי אלו שנות זוגיות. אולם גם במקרה זה, כדאי להתייחס למושג הזמן. אם האדון התגרש בעשור הקודם אבל עדיין מתאושש בחדר נעוריו, זה הזמן לברוח. לא בטוח שיהיה פה פרק ב'.