האסימון נופל – העוגן של כולם מאבד את האחיזה

בחורה עם מחשב נייד

 

11912919_10153509740829484_288683910_n

8 חודשים עברו
8 חודשים של הישרדות, התמודדות, חתירה למען מטרה אחת להבריא ולהיות חזקה בשביל משפחתי ובשביל עצמי
ועכשיו??? עכשיו מתפנה לעצמי, לשים לב למה שעברתי ולעכל את מה שעוד עליי לעבור….
״האסימון נפל״ המחשבות עולות וצצות והן מפחידות, מלאות באי ודאות וחששות, משתלטות על שמחת החיים, על החיוך. מחלישות!
״העוגן של כולם״ מאבד את האחיזה, מתנתק ושט למחוזות אחרים…

חוגגת יום הולדת 46 בברלין, יומיים אחרי טיפול. טלפונים, סמסים, הפייסבוק מפוצץ מברכות, בפרטי, בפומבי. ואני לא מצליחה לשמוח. הדמעות זולגות העצבות משתלטת דווקא ביום חגי. מבינה את המשמעות, נפגשת עם הפחד. הרי שום דבר לא בטוח לפני שנה חגגתי יום הולדת 45 בשמחה ובבטחון ולא חשבתי לרגע שחצי שנה אחר כך אקבל בשורת איוב, אצטרך להתמודד עם הפחד מהמוות עם שינויים פיזיים, נפשיים.

מנסה להקים את עצמי, את בברלין, סיימת את הטיפולים, את חזקה ועוצמתית, הצלחת לעמוד במטרות שהצבת לעצמך, את מוקפת באהבה מטורפת, את בריאה. אז למה? למה אני כל כך עצובה? ה הרי נשמע כמו הפרסומת  "למה מגיע לי כל הטוב הזה?" ואני מפחדת לשמוח,  זה עדיין מוקדם מידיי.
מאחלת לעצמי להגיע מהר ליבשה, לנשום אויר חופשי ונקי, להרגיש את הקרקע יציבה ונעימה מתחת לרגליי

שבת של יציבות חבריי העריכו כל רגע של שיגרה וודאות.